<h1>פסקי ריא"ז</h1>
<h2>דף ב.</h2>
הזהירה תורה על שבועת שקר, שנ' [ויקרא י"ט] ולא תשבעו בשמי לשקר, וחייב על זדונה מלקות, ועל שגגתה קרבן עולה ויורד, שנ' [שם ה'] או נפש כי תשבע לבטא בשפתים להרע או להטיב לכל אשר יבטא האדם בשבועה ונעלם ממנו והוא ידע ואשם, ומפורש בעניין קרבן עולה ויורד. וכן כתוב באותו עניין, או נפש אשר תגע בכל דבר טמא או בנבלת חיה טמאה או בנבלת בהמה טמאה או בנבלת שרץ טמא ונעלם ממנו והוא טמא ואשם [שם], למדו חכמים שטומאה זו בטומאת מקדש וקדשיו הכתוב מדבר, שאם נטמא באחת מן הטמאות, ונכנס למקדש בטומאה או שאכל בשר קודש בטומאה שחייב על זדונה כרת, מביא על שגגתה קרבן עולה ויורד, בין שנעלמה ממנו הטומאה, שאינו יודע שהוא טמא, אבל יודע שזה שאוכל בשר קודש הוא, והמקדש שנכנס בו יודע שהוא מקדש, ובין שהוא זכור על הטומאה אבל נעלם ממנו שזה בשר קודש או שזה מקדש, הרי זה מביא על שגגתו קרבן עולה ויורד. בד"א כשהיתה לו ידיעה בתחלה וידיעה לבסוף והעלם בנתים, בין בשגגת טומאה וזדון קודש ומקדש, בין בשגגת קודש ומקדש וזדון טומאה. היתה לו ידיעה בתחלה ונעלם ממנו אחר כך או הטומאה או הקודש או המקדש, ולא נודע לו עד שהגיע יום הכיפורים, הרי זה שעיר הנעשה בפנים שהיה נזרק דמו לפניי לפנים, כמו שכתוב בפרשת אחרי מות, תולה לו ומגין עליו מן הייסורין, עד שתוודע לו שגגתו ויביא קרבן עולה ויורד. אין בה ידיעה בתחלה, שלא נודע לו שהוא טמא כלל, או שלא נודע לו כלל שזה בשר קודש, או שלא נודע לו שזה מקדש, שלא ידע המקדש מימיו, ונכנס בו בטומאה, או שאכל בשר קודש בטומאה, ונודע לו לבסוף, הרי זה אינו מביא קרבן עולה ויורד, הואיל ולא היתה לו ידיעה בתחילה, אלא שעיר יום הכיפורים הנעשה במזבח החיצון, האמור בפרשת פינחס, ועצמו שליום הכפורים מכפר. ועל שלא היתה לו ידיעה מעולם מתחלה ועד סוף, שעירי רגלים ושעירי ראשי חדשים מכפרים. ועל זדון טומאת מקדש וקדשיו, שעיר יום הכיפורים הנעשה בפנים שהזכרנו ועצמו שליום הכפורים מכפר. ואפילו בזמן הזה קדושת המקדש קיימת היא והנכנס שם בטומאה חייב. והכל טמאין בזמן הזה, שאין לנו אפר פרה לטהר טומאת מת.
<h2>דף ב:</h2>
וכשם שישראל מתכפרין בשעיר הנעשה בפנים, כך הכהנים מתכפרים בדם הפר על טומאת מקדש וקדשיו. ועל שאר עבירות שבתורה, אפילו החמורות שהן כריתות ומיתות בית דין, בין שעשאן בשוגג, ובין שעשאן במזיד, שעיר המשתלח מכפר בין לישראל בין לכהנים, והוא שעשה תשובה, אבל אם לא עשה תשובה אין שום קרבן מכפר לו, שנ' [משלי כ"א] זבח רשעים תועבה.
<h2>דף יט:</h2>
שבועת ביטוי חייב על שגגתה קרבן עולה ויורד כמו שביארנו, בין שהיתה לו ידיעה בתחלה, בין שלא היתה לו ידיעה בתחלה.
ואי זו היא שבועת ביטוי, נשבע שיאכל היום, ושכח ולא אכל, או שנשבע שלא יאכל, ושכח ואכל, הוא שכתוב להרע או להטיב, וכן כל שבועה שנשבע שיעשה כך וכך, או שלא יעשה, ועבר על שבועתו בשוגג הרי זה חייב קרבן.
וכן אם נשבע לשעבר, כגון שבועה שאכלתי, ולא אכל, או שבועה שלא אכלתי, ואכל, וכן בכל דבר שנשבע שעשיתי כך וכך ולא עשה, או שנשבע שלא עשיתי ועשה, הרי זה חייב על שגגתה קרבן עולה ויורד.
<h2>דף כ:</h2>
הזהירה תורה על שבועת שקר, שנ' [ויקרא י"ט] ולא תשבעו בשמי לשקר, וחייב על זדונה מלקות, ועל שגגתה קרבן עולה ויורד, שנ' [שם ה'] או נפש כי תשבע לבטא בשפתים להרע או להטיב לכל אשר יבטא האדם בשבועה ונעלם ממנו והוא ידע ואשם, ומפורש בעניין קרבן עולה ויורד. וכן כתוב באותו עניין, או נפש אשר תגע בכל דבר טמא או בנבלת חיה טמאה או בנבלת בהמה טמאה או בנבלת שרץ טמא ונעלם ממנו והוא טמא ואשם [שם], למדו חכמים שטומאה זו בטומאת מקדש וקדשיו הכתוב מדבר, שאם נטמא באחת מן הטמאות, ונכנס למקדש בטומאה או שאכל בשר קודש בטומאה שחייב על זדונה כרת, מביא על שגגתה קרבן עולה ויורד, בין שנעלמה ממנו הטומאה, שאינו יודע שהוא טמא, אבל יודע שזה שאוכל בשר קודש הוא, והמקדש שנכנס בו יודע שהוא מקדש, ובין שהוא זכור על הטומאה אבל נעלם ממנו שזה בשר קודש או שזה מקדש, הרי זה מביא על שגגתו קרבן עולה ויורד. בד"א כשהיתה לו ידיעה בתחלה וידיעה לבסוף והעלם בנתים, בין בשגגת טומאה וזדון קודש ומקדש, בין בשגגת קודש ומקדש וזדון טומאה. היתה לו ידיעה בתחלה ונעלם ממנו אחר כך או הטומאה או הקודש או המקדש, ולא נודע לו עד שהגיע יום הכיפורים, הרי זה שעיר הנעשה בפנים שהיה נזרק דמו לפניי לפנים, כמו שכתוב בפרשת אחרי מות, תולה לו ומגין עליו מן הייסורין, עד שתוודע לו שגגתו ויביא קרבן עולה ויורד. אין בה ידיעה בתחלה, שלא נודע לו שהוא טמא כלל, או שלא נודע לו כלל שזה בשר קודש, או שלא נודע לו שזה מקדש, שלא ידע המקדש מימיו, ונכנס בו בטומאה, או שאכל בשר קודש בטומאה, ונודע לו לבסוף, הרי זה אינו מביא קרבן עולה ויורד, הואיל ולא היתה לו ידיעה בתחילה, אלא שעיר יום הכיפורים הנעשה במזבח החיצון, האמור בפרשת פינחס, ועצמו שליום הכפורים מכפר. ועל שלא היתה לו ידיעה מעולם מתחלה ועד סוף, שעירי רגלים ושעירי ראשי חדשים מכפרים. ועל זדון טומאת מקדש וקדשיו, שעיר יום הכיפורים הנעשה בפנים שהזכרנו ועצמו שליום הכפורים מכפר. ואפילו בזמן הזה קדושת המקדש קיימת היא והנכנס שם בטומאה חייב. והכל טמאין בזמן הזה, שאין לנו אפר פרה לטהר טומאת מת.
<h2>דף כא.</h2>
הנשבע לשקר במזיד, כגון שנשבע שאכל ולא אכל, או שנשבע שלא אכל ואכל, הרי זה לוקה משום לא תשבעו בשמי לשקר. וכן אם נשבע שלא אוכל היום, ואכל, לוקה. אבל אם נשבע שבועה שאוכל היום, ולא אכל, אינו לוקה, מפני שהוא לאו שאין בו מעשה, וכל לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו.
<h2>דף כב.</h2>
נשבע שלא יאכל, ואכל פחות מכזית, פטור, שאין אכילה פחותה מכזית, ואם נשבע שלא יאכל כל שהוא, הרי זה חייב בכל שהוא. וכן אם נשבע שלא יטעום, או שאמר קונם עלי ככר זה, הואיל ולא הזכיר שם אכילה הרי זה אסור בכל שהוא.
וכן אם אמר שלא אוכל כלום, הרי זה כמפרש שלא אוכל כל שהוא, כמו שביאר מז"ה. ואם אמר קונם אכילת ככר זה עלי, אינו אסור אלא בכזית. ואם אמר אכילה מככר זה עלי, ואכילה מככר זה עלי, ואכל כזית משניהם, אינו חייב, שהרי לא אסר עליו אלא זית מזה וזית מזה.
<h2>דף כב:</h2>
נשבע שלא יאכל סתם, ואכל עפר וכיוצא בו מדברים שאינן ראויין לאכילה, פטור, שהרי בשעה שנשבע לא היה דעתו אלא על אכילה הראויה, שסתם אכילה אכילה הראויה היא.
נשבע שלא יאכל עפר, ואכל ממנו פחות מכזית, הרי זה ספק בתלמוד אם היה דעתו על כזית, לפי שהזכיר לשון אכילה, או היה דעתו על פחות מכזית, הואיל ונשבע על דבר שאינו ראוי לאכילה. וכן אם נשבע שלא לאכול חרצן, הרי זה ספק, מפני שאינו נאכל בעינו אלא על ידי תערובת היתר ויש לומר שהיה דעתו אפילו על פחות מכזית, או דעתו על כזית לפי שהזכיר לשון אכילה.
נשבע שלא יאכל נבילות וטריפות, שקצים ורמשים, ואכלן, אינו חייב לא קרבן בשוגג, ולא מלקות במזיד, שהרי מושבע ועומד מהר סיני הוא, ואין שבועה חלה עליו לעבור על שבועתו הראשונה.
נשבע שלא יאכל, ואכל פת חטין ופת כוסמין ופת שעורין אינו חייב אלא אחת, וכולן מצטרפין לכזית. נשבע שלא יאכל פת חטין פת שעורין פת כוסמין, ואכלן, חייב על כל אחת ואחת, הואיל והיה יכול לומר פת שלחטין וכן שלשעורים וכן שלכוסמין, ואמר פת פת על כל מין ומין, הרי זה כאלו נשבע על כל מין ומין בפני עצמו. ואע"פ שלא התרו בו העדים אלא התראה אחת, לוקה על כל מין ומין, וכן אם אכלן כולן בהעלם אחד חייב קרבן על כל מין ומין. ואין המינין הללו מצטרפין לכזית, שהרי נשבע על כל מין בפני עצמו, ולא אסר עליו אלא אכילה, שהיא כזית, מכל מין ומין. התרו בו, וחזרו והתרו בו, אע"פ שלא אכל אלא מין אחד חייב על כל התראה והתראה, שהרי התרו בו והיה אוכל, ועוד התרו בו והיה חוזר ואוכל. וכן אם אכל שני זתים בשני העלמות, ששכח שבועתו ואכל, ונודע לו, ועוד שכח ואכל ואחר כך נודע לו, חייב קרבן על כל העלם והעלם, אע"פ שלא אכל אלא מין אחד.
נשבע שבועה שלא ישתה, ושתה משקין הרבה, אינו חייב אלא אחת. נשבע שלא ישתה יין ושמן ודבש, ושתה יין ושמן ודבש, חייב שלש, אחת על היין ואחת על השמן, ואחת על הדבש, ואע"פ ששתה אותן בהעלם אחד או בהתראה אחת. בד"א כשהיו מונחין לפניו, הואיל והיה יכול לומר שלא אשתה אילו ומיניהם ופרט יין ושמן ודבש, הרי זה כנשבע על כל מין ומין בפני עצמו, אבל אם לא היו מונחין לפניו, אע"פ שפרט יין ושמן ודבש, כולן שבועה אחת הן.
נשבע שלא יאכל סתם, ואכל כזית מנבילות וטריפות, חייב, הואיל ונשבע סתם מתוך שחלה עליו שבועה שלא יאכל דברים המותרים, חלה עליו שבועה על דברים האסורים, וגם ישנה לשבועה זו בלאו והין, שהרי אם נשבע שיאכל סתם ואכל נבילות וטריפות, הרי קיים שבועתו בכך, ואע"פ שעבר על דברי תורה, הרי נשבע שיאכל ואכל. וכן אם נשבע שיאכל, ואכל עפר וכיוצא בו מדברים שאינן ראויין לאכילה, קיים שבועתו בכך, שהרי החשיב אצלו אכילתן, ואכילה היא אצלו, כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' ד'.
נשבע שבועה שלא אוכל, ושתה, חייב, ששתייה בכלל אכילה, והרי הוא כאילו אכל. אבל אם נשבע שבועה שלא אשתה, ואכל, אינו חייב, שאין אכילה בכלל שתייה. נשבע שלא אוכל, ואכל ושתה, אינו חייב אלא אחת. נשבע שלא אוכל ושלא אשתה, ואכל ושתה, חייב שתים. ושיעור השתייה ברביעית כדברי רבינו משה, ומז"ה אומר מלא לוגמיו, כמו שביאר במהדורא תניינא.
<h2>דף כג:</h2>
וכן אם היה מפציר בו חבירו ואומר לו בוא ושתה עמי יין ושמן ודבש, והוא אומר שבועה שלא אשתה יין ושמן ודבש, הרי זה כנשבע על כל מין ומין בפני עצמו, הואיל והיה יכול לומר שבועה שלא אשתה אותם ופרט יין ושמן ודבש, הרי דעתו לישבע על כל מין ומין.
נשבע שלא יאכל פחות מכזית נבילות וטריפות, ואכלו, חייב, הואיל ופחות מכזית אינו אסור מן התורה חלה עליו שבועה.
<h2>דף כד.</h2>
כל שבועה שאינה בלאו והין אינו חייב עליה, לפי שאינה דומה לשבועת ביטוי הכתובה בתורה שנאמר בה להרע או להטיב, כגון שאוכל ושלא אוכל, שהוא לאו והין. ומטעם זה אמרו שאין שבועה חלה על שבועה, שאינה בלאו והין, שהרי אם נשבע לקיים את המצוה אינו יכול לישבע שלא לקיים.
נשבע שלא יאכל דברים המותרין ודברים האסורין, הואיל ופירש בשבועתו דברים האסורין, לא חלה עליו שבועה על דברים האסורין, אע"פ שיש לומר מתוך שחלה על המותרין חלה על האסורין, הרי אינה בלאו והין, שהרי אם ישבע שיאכל דברים המותרין ודברים האסורין, הואיל ופירש שבועתו על דברים האסורין, אין שבועה זו ראוייה לחול על דברים האסורין כלל, שהרי נשבע על דבר שאי אפשר לו לעשות, שלא הרשתו תורה בכך.
וכן אם נשבע שלא אהנה מאשתי אם אכלתי היום, ואכל נבילות וטריפות, הרי זו אכילה, וחלה עליו שבועה.
<h2>דף כה.</h2>
וכן אם נשבע שבועה שאזרוק צרור לים, או שלא אזרוק, או שזרקתי, או שלא זרקתי, או שנשבע שאישן היום, או שלא אישן, או שישנתי, או שלא ישנתי, או שאמר שבועה שאתן מתנה לפלוני, או שלא אתן, או שנתתי, או שלא נתתי, הרי כל אלה בכלל שבועת ביטוי שחייבין על זדונה מלקות ועל שגגתה קרבן.
וכן אם נשבע שבועה שלא אישן שלשה ימים, הרי זה נשבע על דבר שאי אפשר, שאין לך אדם שיכול לעמוד שלשה ימים ולא יישן, ולוקה על שבועתו ויישן לאלתר, שלא חלה עליו שבועה זו, הואיל ונשבע על דבר שאי אפשר. ומז"ה דימה לזה עניין הנשבע שלא יאכל לעולם, שאף זה נשבע על דבר שאי אפשר לקיימו הוא, והרי זו שבועת שוא. ולי נראה שאין זה דומה לשינה, לפי שהשינה אין אדם יכול להכריח עצמו שלא יישן, שהשינה קופצת עליו על כרחו, אבל באכילה יכול להרעיב עצמו כל מה שירצה, וחלה עליו שבועה, ואין זו שבועת שוא, ויש לו לעמוד בשבועתו, ואסור לו לאכול אלא כדי קייום נפש, שאין לך דבר שעומד בפני פיקוח נפש, כמבואר בקונטרס הראייות בריי' ט'.
נשבע שזרק פלוני צרור לים, והוא לא זרק, הרי זה חייב משום שבועת שקר, ולוקה, ואע"פ שאין שבועה זו להבא, שאינו יכול לישבע שיזרוק פלוני צרור לים, או שיעשה כך וכך, שאין הדבר בידו, והרי זה כנשבע על דבר שאי אפשר, אבל כשנשבע על דבר שעשה כבר, הרי זו שבועה, הואיל וישנה לשבועה זו בלאו והין, שיכול לישבע שעשה ושלא עשה. וכן אם נשבע שבועה שלא הנחתי תפילין, והוא כבר הניח, חייב, ואע"פ שאינו יכול לישבע שלא אניח תפילין, שהיא שבועת שוא, כמו שביארנו, אם נשבע שלא הנחתי חייב.
<h2>דף כו.</h2>
כיצד היא שגגת שבועת ביטוי לשעבר, אם אכל וכסבור שלא אכל, ונשבע שלא אכל, אין זה שגגה אלא אונס, ופטור מקרבן, שנ' [ויקרא ה'] לכל אשר יבטא האדם בשבועה, שיהא בשעת שבועתו ככל אדם המיושב בדעתו ומכיר בשבועתו, אבל זה שאינו מכיר בשבועתו, וסבור לישבע באמת, הרי זה כאלו לא נשבע. ומעשה בשני חכמים שהיו חולקין במה שקיבלו מרבן, זה נשבע שכך אמר רבי, וזה נשבע שכך אמר רבי, וכשבא רבן ואמר כאחד מהן אמר לו השיני אם כן אני לשקר נשבעתי, והשיב לו אנוס היית בשבועתך, ואינו צריך כפרה בשבועה זו. ואי זו היא שגגת שבועת ביטוי לשעבר שחייב עליה קרבן, כגון שיודע שאכל, ונשבע שלא אכל, אבל אינו יודע שחייבה תורה על שבועה זו על זדונה מלקות, או שאינו יודע שחייב על שגגתה קרבן שיש לו להביא כששגג בעונשה, כמו שביאר מז"ה לפנינו במהדורא קמא. שבועת ביטוי להבא, כשנשבע שלא יעשה כך וכך, או שיעשה כך וכך, ושכח שבועתו ועבר עליה, שגגה היא זו, ולא אונס, ומביא קרבן, שהרי זכור היה בשעת שבועתו. ואי זה הוא אונס בשבועת ביטוי להבא, כגון שנשבע שלא יאכל פת חטים היום אם יאכל פת שעורים, ושכח שבועתו ואכל פת שעורים, הואיל ואין השבועה חלה עליו אלא בעת שיאכל פת השעורים, והוא אינו זכור השבועה בעת שתחול עליו, הרי זה אנוס בשבועתו, ואם עבר על שבועתו ואכל פת חטים בשוגג הרי זה אינו צריך כפרה על שבועה זו.
וכן אם נשבע שלא יאכל פת חטים, והושיט ידו ליטול פת שעורים, ועלה בידו פת חטים, וסבור לוכל פת שעורים בהיתר, והרי הוא אוכל פת חטים, אע"פ שהוא יודע שהוא מושבע על פת חטים, הואיל ואינו יודע באכילתו, הרי הוא כאנוס, ופטור מן הקרבן, שלא חייבה תורה קרבן אלא על העלם שבועה ולא על העלם חפץ.
היה בידו העלם חפץ והעלם שבועה, שאינו זכור שנשבע על פת חטים וגם אינו יודע שזה הוא פת חטים, אף זה פטור מקרבן, כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' ו'.
<h2>דף כו:</h2>
נשבע שלא יאכל ככר (זה) [זו], ומסתכן עליה, שאין לו באותו מקום דבר אחר שיאכל, הרי זה מותר בה לכתחלה, ואע"פ שעובר על שבועתו, שאין לך דבר שעומד בפני פיקוח נפש.
אם לא היה מסתכן בה, ואכלה בשוגג, והיה מצטער עליה לאוכלה, שאנו מכירים דעתו שאפילו אם היה מזיד לא היה נמנע מלאוכלה, הרי זה אינו מביא קרבן על שגגתו, שהתורה אמרה ונעלם ממנו והוא לא ידע, הא אילו היה יודע היה פורש, הפורש מידיעתו מביא קרבן על שגגתו, אבל מי שאינו פורש מידיעתו אינו מביא קרבן על שגגתו.
גמר בלבו לישבע ולא נשבע, לא חלה עליו שבועה, עד שיוציא בשפתיו, שנ' [ויקרא ה'] נפש כי תשבע לבטא בשפתים. וכן אם גמר בלבו להוציא בפיו שבועה שלא יאכל פת חטים, וכשבא לישבע הוציא בפיו שלא יאכל פת שעורים, הרי זה לא חלה עליו שבועה, עד שיהו פיו ולבו שוין, ואם עבר על שבועתו פטור. וכן אם נתכוון לידור שלא ייהנה מראובן, והוציא בפיו שלא ייהנה משמעון, הרי זה אין נדרו נדר. ונראה בעיניי שאפילו עם הארץ אין מחמירין עליו בנדר זה, הואיל ונשתבש בלשונו והוציא דבריו בלי כונה, כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' ז'.
בקדשים ובתרומה אם גמר בלבו דבר זה יהא קודש, בין בקדשי מזבח, בין בקדשי בדק הבית, אע"פ שלא הוציא בפיו, חייב, שכן כתוב בתרומת המשכן, שהיא קדשי בדק הבית, כל נדיב לב יביאה את תרומת ה', ואע"פ שלא נתנדב אלא בלבו חייב, וכן בתרומה כת' [במדבר י"ח] ונחשב לכם תרומתכם, אם חשב בלבו וקרא עליה שם תרומה, אע"פ שלא הוציא בפיו חייב. אבל אם היה פיו מכחיש את לבו, כגון שנתכוון לומר תרומה, ואמר מעשר, או שנתכוון לומר מעשר, ואמר תרומה, לא אמר כלום. וכן בקדשים אם נתכוון לומר עולה, ואמר שלמים, שלמים, ואמר עולה, לא אמר כלום, עד שיהו פיו ולבו שוין. ונראה בעיניי שהנודר לצדקה, אם גמר בלבו ולא הוציא בפיו, אינו חייב, כנדרים ושבועות, ולא כתרומה וקדשים שהן קודש, ולא רצו חכמים ללמוד חולין מקדשים, כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' ח'. גמר בלבו לישבע על פת חטין, והוציא בפיו פת סתם, הואיל והוציא בפיו ואין פיו מכחיש את לבו, נתקיימה שבועת פיו בגמר לבו.
<h2>דף כז.</h2>
נשבע להרע לאחרים, כגון שאכה את פלוני, ושאפצע את מוחו, הרי זה כנשבע על דבר שאי אפשר, שאין בידו להרע לאחרים, והרי זו בכלל שבועת שוא. נשבע שיכה את עצמו, ושיחבול את עצמו, הרי זו בכלל שבועת ביטוי, שנ' להרע או להטיב, הרשות בידו להרע לעצמו, ואין בידו להרע לאחרים. ואם נשבע להטיב לאחרים, הואיל והרשות בידו, הרי גם זה בכלל שבועת ביטוי.
<h2>דף כז:</h2>
וכן אם נשבע וחזר ונשבע לקיים שבועתו, אינו חייב על שבועה השנייה, אלא על הראשונה בלבד, שאין שבועה חלה על שבועה. וכן אם נשבע לקיים המצוה, אין שבועה חלה עליו מן התורה, אלא מדברי סופרים, כדי לזרז את עצמו, שנ' [תהלים קי"ט] נשבעתי ואקיימה לשמור משפטי צדקך, כמו שמבואר בפרק ראשון שלנדרים.
הנשבע על הככר ואמר שבועה שלא אוכל ככר זו, ואכל ממנה כזית חייב. אמר שבועה שלא אוכלנה, אינו חייב עד שיאכל כולה. אמר שבועה שלא אוכל ככר זו, וחזר ואמר שבועה שלא אוכלנה, אינו חייב אלא על שבועה ראשונה בלבד, שאין שבועה חלה על שבועה, כמו שביארנו, ואם נשאל על שבועה הראשונה חלה עליו השבועה השנייה. נשבע תחלה שבועה שלא אוכלנה, וחזר ואמר שבועה שלא אוכל ככר זו, ואכלה כולה, חייב שתיים, שאין זו שבועה על שבועה, שהרי בשבועה הראשונה לא אסר אלא כולה, ובשבועה שנייה בא לאסור עליו אפילו כזית ממנה, ומשעה שאכל כזית הראשון עבר על שבועתו השנייה, וכשאכל את כולה נתחייב עוד על שבועתו הראשונה.
<h2>דף כח:</h2>
וכן אם נשבע שלא יהנה מפלוני אם יאכל וישתה היום, ושכח שבועתו ואכל ושתה, או שאמר אם אכלתי ושתיתי היום, והוא אינו יודע שאכל ושתה, הרי זה לא חלה שבועה עליו, שלא נתכוון לאסור עצמו בשבועתו, אלא שטעה בתנאו, והרי זה אנוס ומוטעה.
וכן אם אמר שבועה שלא אוכל עשר תאנים, וחזר ונשבע שלא יאכל אפילו תשע, ועוד נשבע שלא יאכל אפילו שמונה, ואכל עשר, הרי זה חייב על כל שבועה ושבועה, שכשאכל שמונה נתחייב על שבועה שלישית, וכשאכל התשיעית נתחייב עוד על השבועה השנייה, וכשאכל עוד העשירית נתחייב עוד על השבועה הראשונה. נשבע תחלה שלא יאכל שמונה, ואחר כך נשבע על תשע, ואחר כך על עשר, ואכלן כולן, אינו חייב אלא אחת, שהרי כולן כלולין בשבועה הראשונה, שבשבועתו הראשונה נאסר משמינית ולמעלה, ושוב אין שבועה חלה על השבועה.
<h2>דף כט.</h2>
נשבע שלא יאכל עשר, וחזר ונשבע שלא יאכל אפילו תשע, ואכל תשע בשוגג, ונודע לו, והביא קרבן על שבועתו, ואחר כך אכל העשירית בשוגג, פטור משבועת העשר, הואיל ואכל העשירית אחר שהביא קרבן על התשע אין העשירית מצטרפת עמהן, והרי העשירית הזאת כאילו היא ראשונה. אע"פ שאין שבועה חלה על שבועה כמו שביארנו, אם נשבע לשעבר, כגון שאמר שבועה שלא אכלתי, שבועה שלא אכלתי, חייב על כל אחת ואחת, שהרי כל שעה יצאת מפיו שבועה לשקר.
שבועת שוא חייבין על זדונה מלקות, ועל שגגתה פטור מקרבן, שלא חייבה תורה קרבן אלא על שבועת ביטוי כעין שביארנו. ואי זו היא שבועת שוא, נשבע לשנות את הידוע, על עמוד שלאבן שהוא שלזהב, ועל האיש שהוא אשה, או על האשה שהיא איש. וכן כל דבר הניכר לשלשה בני אדם והוא נשבע שאינו כן, הרי זו שבועת שוא, שבא לשנות את הידוע ומפורסם לרבים, ונשבע על דבר שלהבל וריק. ואם לא היה ניכר לשלשה בני אדם, כגון שנשבע על הנחשת הדומה לזהב שהוא זהב, הרי זו בכלל שבועת ביטוי.
נשבע על דבר הידוע לכל, כגון שנשבע על השנים שהם שנים, הרי זו שבועת שוא מדברי סופרים, כמו שביאר מז"ה במהדורא תניינא. וכן אם אמר ייאסרו כל פירות שבעולם עלי בשבועה אם לא ראיתי גמל פורח באויר, או שאמר אם לא ראיתי נחש שהיה גבו כקורת בית הבד, שהוא מרובע ולא עגול, שהוא דבר שאינו נמצא, והואיל ותלה שבועתו בדבר שאי אפשר, הרי זו שבועת שוא מן התורה, וחייב עליה מלקות מעת שנשבע, אבל הפירות לא נאסרו עליו שלא חלה עליו שבועה זו, כמבואר בקונטרס הראייות בפרק ארבעה נדרים.
וכן אם נשבע לבטל המצוה, שלא לעשות סוכה, או שלא ליטול לולב, או שלא להניח תפילין, או שנשבע שלא להעיד לחבירו עדות שהוא יודע לו, הרי זו שבועת שוא, שנשבע על דבר שאי אפשר לו, וחייב לקיים המצוה, ולוקה על שבועתו, שכל הנשבע שבועה שאינו יכול לקיימה הרי היא שבועת שוא ולוקה עליה.
נשבע שבועה שאוכל ככר זו, ואחר כך נשבע שלא אוכלנה, השבועה הראשונה חלה עליו, וחייב לאוכלה, ואם לא אכלה חייב משום שבועת ביטוי, והשבועה השנייה היא שבועת שוא, שנשבע לעבור על שבועתו, ובין אכלה ובין לא אכלה לוקה עליה.
אע"פ שהוא אומר שראה עוף גדול וקראו גמל פורח באויר, אין שומעין לו לפוטרו משבועת שוא, שאין הנשבע נשבע אלא כלשון בני אדם.
<h2>דף כט:</h2>
אחת שבועת ביטוי, ואחת שבועת שוא, נוהגת באנשים ובנשים, בין אם נשבע על הרחוק, בין אם נשבע על הקרוב, בין בכשרין, בין בפסולין, והוא שנשבע מפי עצמו, וכן אם השביעו חבירו וענה אמן, הואיל וענה אמן הרי הוא כמוציא שבועה מפיו. ואם לא ענה אמן, אע"פ שכיחש לו בשבועתו, כגון שאמר לו חבירו משביעך אני אם אכלת היום, והוא אומר לא אכלתי, וכיחש לו, הואיל ולא ענה אמן אינו כמוציא שבועה מפיו, ואינו חייב על שבועת חבירו.
<h2>דף ל.</h2>
שבועת העדות אינה נוהגת לא בנשים, ולא בקרובים, ולא בפסולין, אלא בראויין להעיד, וחייבין עליה בין במזיד בין בשוגג, שהרי בכל אותן הכתובים בפרשת קרבן עולה ויורד כת' ונעלם, ובשבועת העדות אינו כת' ונעלם, לומר שחייבה תורה קרבן בין על השוגג בין על המזיד, שאם בא לשוב מרשעו צריך להתכפר בקרבן עולה ויורד, ואינו לוקה על המזיד, שאין יכולין להתרות בו, שיכול לומר שכחתי עדותי ואיני יכול להעיד, כמו שביאר מז"ה בפרק שלפנינו. ואין השוגג חייב אלא כשזכר העדות ויודע שנשבע לשקר אבל שגג שאינו יודע עונש השבועה, אבל אם שכח העדות וסבור לישבע באמת, הרי זה אנוס, ופטור מקרבן, כדרך שביארנו בשבועת ביטוי.
וכן אם השביען התובע ולא ענו אמן, אלא כפרו על שבועתו ואמרו אין אנו יודעין לך עדות, הרי אילו חייבין, שנ' ושמעה קול אלה, אע"פ שלא נשבעו הן, אלא שמעו שבועה מפי אחרים, חייבין.
<h2>דף לא:</h2>
כשם שחייבה תורה קרבן עולה ויורד על שבועת ביטוי, כך חייבה תורה על שבועת העדות, שנ' [ויקרא ה'] ונפש כי תחטא ושמעה קול אלה והוא עד או ראה או ידע אם לא יגיד ונשא עונו, ואחריו כת' טומאת מקדש וקדשיו, ואחריו כת' שבועת ביטוי, ובכולן חייבה תורה קרבן עולה ויורד כמו שמפורש בעניין. כיצד היא שבועת העדות, אמר לעדים בואו ותעידו לי עדות שאתם יודעים לי שאיש פלוני חייב לי כך וכך, ואמרו לו שבועה שאין אנו יודעים לך עדות, או שהשיבוהו בלא שבועה, אין אנו יודעין לך עדות, והוא אמר להם משביע אני עליכם, ואמרו אמן, הרי אלו חייבין קרבן, הואיל וכפרו עדותן ונשבעו עליו, שכל העונה אמן אחר השבועה שהשביעו חבירו, הרי הוא כמוציא שבועה מפיו.
השביע עליהם חמשה פעמים, והיו כופרין לו על כל שבועה ושבועה חוץ לבית דין, ובאו לבית דין והודו, פטורין, הואיל ולא היתה כפירתן בבית דין. כפרו בבית דין, חייבין על כל שבועה ושבועה שהשביען חוץ לב"ד, לפי שכל שבועה ושבועה היא כפירה לעצמה, שהרי אם היו רוצין לחזור ולהודות אחר שכפרו על שבועה הראשונה, הרשות בידן לחזור בהן עד שלא כפרו בבית דין.
לפיכך אם השביע עליהם חמשה פעמים בבית דין, והיו כופרין לו על כל שבועה ושבועה, או שהיו עונין אמן על כל שבועה ושבועה, כעניין שביארנו, אינן חייבין אלא אחת, על כפירה הראשונה בלבד, שהרי אינן יכולין לחזור ולהודות אחר הכפירה הראשונה, שהעד שהגיד עדותו לבית דין אינו יכול לחזור ולהגיד ולשנות עדותו, ונמצאו הכפירות האחרונות לא מעלות ולא מורידות, וכך הוא אם יודו כמו אם יכפרו.
כפרו העדים שניהם כאחת, שלא היה הפסק בין כפירתו שלזה לכפירתו שלזה כדי שאלת שלום תלמיד לרב, שאומר לו שלום עליך רבי, הרי אילו שניהן חייבין על כפירתן. כפרו שניהם בזה אחר זה, שהיה הפסק בין כפירתו שלזה לכפירתו שלזה כדי שאלת שלום תלמיד לרב, הראשון חייב, והשיני פטור, שהרי אפילו אם יודה השיני, אין זה ראוי להתחייב ממון על פיו, שאינו אלא עד אחד אחר שכפר הראשון כבר, והרי כפירתו לא מעלה ולא מורדת. חזר בו הראשון מכפירתו בתוך כדי דיבור, שהוא כדי שאלת שלום תלמיד לרב, (עדותן) [עדותו] קיימת, ובטלה כפירתו, ואם יכפור אחר כך השיני, השיני חייב.
היו שתי כתי עדים, וכפרה הראשונה, ואחר כך כפרה השנייה, שתיהן חייבות, השנייה לפי שהיו ראויין להעיד אחר כפירת הראשונה, והראשונה אע"פ שבשעת כפירתן היתה ראוייה כת השנייה להעיד, שמא ימותו עדי שנייה, ונמצא זה מפסיד ממונו בכפירתן של ראשונים, כמו שמבואר בפרק שלפנינו, וכמו שביאר מז"ה.
ראוהו מטייל אחריהן ואמרו לו למה אתה בא אחרינו, שבועה שאין אנחנו יודעין לך עדות, הרי אילו פטורין על כפירתן הואיל ולא תבען התובע. כל אלה שפטורין משום שבועת העדות חייבין משום שבועת ביטוי, לדברי מז"ה, וכן לדברי רבינו משה, וכבר ביארתי בקונטרס הראייות בפרק שלמעלה שפטורין בין משבועת העדות בין משבועת ביטוי, וכך היא שטת המורה.
<h2>דף לב.</h2>
אחד הנשבע מעצמו, ואחד המושבע מפי אחרים, אינו חייב עד שיכפור עדותו בבית דין, ואם כפרו חוץ לבית דין פטורין, שנ' אם לא יגיד, במקום הראוי להגיד.
וכן אם תבעו הבעל שהיה יודע לו עדות שנטמאת אשתו אחר עדי קינוי וסתירה, שנאמן עד אחד להעיד עליה שנטמאת ולהפסידה כתובתה, ואם כפר עדותו חייב, אבל כל מקום שאין ראוי להוציא ממון על פי אותה עדות, אפילו היו שני עדים וכפרו עדותן, פטורין.
<h2>דף לג.</h2>
אמר לעדים משביע אני עליכם אם לא תבואו ותעידוני שיש לי ביד פלוני פקדון, ותשומת יד, גזל, ואבדה, אמרו לו שבועה שאין אנו יודעין לך עדות, אינן חייבין אלא אחת, ואם אמרו שבועה שאין אנו יודעין שיש לך בידו פקדון, ותשומת יד, גזל, ואבדה, חייבין על כל אחת ואחת, שהרי כל אחת היא שבועה לעצמה. וכן אם אמר משביע אני עליכם אם לא תבואו ותעידוני שיש לי ביד פלוני חטין ושעורין וכוסמין, ואמרו לו שבועה שאין אנו יודעין לך עדות, אינן חייבין אלא אחת, ואם אמרו לו שבועה שאין אנו יודעין שיש לך ביד פלוני חטין ושעורין וכוסמין, חייבין על כל אחת ואחת. אמר להם משביע אני עליכם אם לא תבואו ותעידוני שיש לי ביד פלוני תשלומי כפל, ותשלומי ארבעה וחמשה, או שאנס איש פלוני או פתה את בתי וחייב לשלם לי קנס בושת ופגם, או שהכני בני בלא חבלה וחייב לשלם לי דמי בשתי, או שחבל בי חבירי ביום הכפורים, או שהדליק לי גדישי ביום הכפורים, וכפרו העדים עדותן, הרי אילו חייבין, שהרי היה זה ראוי להתחייב על פיהן, ואין עונש יום הכיפורים פוטרו מן התשלומין.
<h2>דף לג:</h2>
אמר להם משביע אני עליכם שתבואו ותעידוני שחבל בי בני, או שחבל בי חברי בשבת, או שהדליק את גדישי בשבת, וכפרו עדותן, הרי אילו פטורין, שאין זה ראוי להתחייב על פיהן, שחייוב המיתה שנתחייב על השבת, ושנתחייב הבן על חבלת האב, פוטרו מן התשלומין. וכן אם אמר להם משביע אני עליכם שתבואו ותעידוני שאני כהן, או שאני לוי, או שאין אני בן גרושה או בן חלוצה, וכפרו עדותן, הרי אילו פטורין, שלא חייבה תורה על שבועת העדות אלא במקום תביעת ממון, ואפילו אם היה עד אחד במקום שראוי להוציא ממון על פיו, כגון שהיה יודע עדות לאשה שמת בעלה שהיתה ראויה לינשא וליטול כתובתה על פיו, אם כפר עדותו חייב.
ואם היה השליח מורשה על ממונו שלתובע, ובא לתבוע בכח ההרשאה, הרי הוא כתובע עצמו, וחייבין העדים על תביעתו אם השביען וכפרו לו.
<h2>דף לה.</h2>
וכן אם אמר להם משביע אני עליכם שתבואו ותעידוני שאמר לי איש פלוני ליתן לי מאתים זוז ולא נתן, וכפרו עדותן, פטורין, שהרי אין זה ראוי להתחייב על פיהם, שיכול לומר אמרתי ליתן ואיני רוצה ליתן. אמר להם משביע אני עליכם כשתדעון לי עדות שתבואו ותעידוני, וכשידעו לו עדות כפרו עדותן, הרי אילו פטורין, שנ' ושמעה קול אלה והוא עד או ראה או ידע, מי שקדמה עדות לשבועה, ולא שקדמה שבועה לעדות.
ואין חייבין על שבועת העדות עד שישמעו מפי התובע, שתבען שיעידו לו עדותו, והן כפרו לו על ידי שבועה, כעניין שביארנו, אבל אם לא שמעו מפי התובע, אלא ששלח להם על ידי עבדו, או על ידי שלוחו, [או] שהשביען הנתבע, שאם יודעין לו עדות שיעידוהו, וכפרו, הרי אילו פטורין.
ראה סיעה של בני אדם ועדיו ביניהם, ואמר משביע אני עליכם שתבואו ותעידוני, ובאו עדיו וכפרו עדותן, הרי אילו פטורין, הואיל ולא ייחד עדיו בשבועתו, ואע"פ שהיה עומד אצלם ונראה כמדבר אליהם, ואם אמר הריני משביע לכל העומדים כאן, הרי זה כמייחד עדיו, שהרי לכל אחד ואחד הוא אומר, וחייבין עדיו על כפירתן. כל אלה השבועות שביארנו אין התובע יכול להשביען מן הדין, שהעדים נאמנין בלא שבועה על כל מה שהן מעידין, ושבועה זו אינה אלא כשרצו לישבע מאליהן, כמו שביאר מז"ה, וכבר ביארתי בפרק הכונס צאן לדיר, שהכופר עדותו, יכול חבירו להשביעו שבועת הסת שלא כפר לו עדותו, שהרי אם כפר לו עדותו גרם לו נזק וחייב לשלם לו, והרי היא כשאר תביעות שלממון שנשבעין עליהן.
אין חייבין על שבועה זו עד שתהא בהזכרת השם, שאמר משביע אני עליכם בשם, בין שהזכיר שם המיוחד, ובין שהזכיר אחד מן הכינויין, וכן שבועת ביטוי, ושבועת הפקדון, אין חייבין עליה אלא בהזכרת אחד מן הכינויין, אבל אם לא הזכיר בשבועתו אפילו אחד מן הכינויין אינה שבועה. ומז"ה אומר שכל שבועה שנשבע בלא הזכרת השם, בין שבועת העדות, בין שבועת הפקדון, בין שאר כל השבועות, הואיל והזכיר לשון שבועה סתם, הרי הוא כמזכיר השם בשבועתו, אבל אם נשבע בשמים ובארץ, או שנשבע בכל דבר שאינו משמות של הקב"ה, אינה שבועה, וכבר ביארתי בקונטרס הראייות בראיי' ז' שאינה שבועה אלא בהזכרת השם, וכך היא שטת המורה ושאר המפרשים, וכך היתה שטת מז"ה בסברתו הראשונה. אמנם לעבור בבל יחל אין צורך [ב]הזכרת השם, שאם אמר נשבע אני שלא אעשה כך וכך, או שאעשה, שהיא שבועה להבא, ולא הזכיר השם, הרי זה בלא יחל דברו, שהרי אפילו אם אמר נודר אני, או הרי עלי לעשות כך וכך, הרי כל אלה בכלל ידות נדרים, והרי הוא בבל יחל, כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' ז'.
האומר אל יכני השם אם אעשה כך וכך, או אם לא אעשה, או שאמר יברכני השם או ייטיב לי השם אם אעשה, או אם לא אעשה, או אם עשיתי, או אם לא עשיתי, הרי זו שבועה, שהרי מכלל לאו אתה שומע הין, וכך הוא משמעות דבריו, אל יכני אם הוא כך, ואם לאו יכני, יברכני אם הוא כך, ואם לאו אל יברכני, והרי זו אלה ושבועה. ואי זו היא אלה שיש עמה שבועה, האומר לחבירו משביעך אני שלא תעשה כך וכך שאם עשית תבא עליך כך וכך קללה, וענה אחריו אמן, וכן אם נשבע הוא עצמו בעניין זה, כמו שמבואר במסכת סוטה בפרק שיני [י"ח ע"א].
אמר להם לעדים מצוה אני עליכם בשבועה, או אוסר אני אתכם בשבועה, או כובל אני אתכם בשבועה, אם הזכיר את השם באחד מכל אלה הלשונות הרי זה לשון שבועה. וכן אם אמר מבטא אני בשם שאעשה כך וכך, או שעשיתי כך וכך, הרי הוא כאומר נשבע אני בשם, לפי שמבטא לשון שבועה הוא, אבל אם אמר אומר אני בשם או נודר אני בשם שאעשה כך וכך או שעשיתי כך וכך, אינו חייב בלשון זה משום שבועת ביטוי, שלא כל לשון יש בו משמעות שבועה אע"פ שהזכיר את השם, כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' ז'.
המוחק אחד מן הכינויין, לוקה, שנ' [דברים י"ב] ואבדתם את שמם מן המקום ההוא לא תעשון כן לה' אלהיכם. וכן הנוחר בהמת הקדש, כמו שמבואר בפרק ראשון שלע"ז בהלכת עיר שיש בה ע"ז [י"ג ע"א]. וכן השורף עצי הקדש שאינן עומדין לשריפה, שנ' ואשריהם תשרפון באש לא תעשון כן לה' אלהיכם, כמו שמבואר בפרק אילו הן הלוקין בהלכת יש חורש תלם אחד [מכות כ"ב ע"א].
ויש שמות שנמחקין ויש שמות שאינן נמחקין. ואילו הן שמות שאינן נמחקין, אלהים, אלהיך, אלהיכם, אלהינו, שדי, צבאות, שכל אילו השמות הן כינויין להקב"ה. ואילו הן שמות הנמחקין, הגדול, הגבור, הנורא, החזק, האמת, העזוז, חנון ורחום, ארך אפיים ורב חסד, שאין כל אלה מכינויי שמותיו.
הנשבע או המשביע את חבירו בשמים ובארץ אינה שבועה. נשבע או שהשביע בחנון ורחום, בארך אפים ורב חסד, הרי זו שבועה, ואע"פ שאין השמות הללו בכלל הכינויין והמוחקן אינו כמוחק את השם, אם נשבע בהן הרי זה כנשבע בכינויין, שכך הוא משמעות דבריו הריני נשבע במי שנקרא חנון במי שנקרא רחום. האוחז בידו ספר תורה, או אחד משאר הספרים שיש בהן הזכרות, ואמר הריני נשבע בתורה זו, או שהשביעו חבירו בה וענה אמן, הרי זו שבועה, הואיל והיה הספר בידו ונשבע בו דעתו על השמות הנזכרים בו. היה הספר מונח על גבי קרקע ואמר הריני נשבע בה, הרי זו אינה שבועה, שאינו אלא כנשבע על הגוילין שבספר, ואעפ"כ מחמירין בשבועה זו לעם הארץ, ומראין לו שהיא שבועה וצריך להשאל עליה כאלו היא שבועה גמורה, שלא יקל ראשו בשבועות, ואם תלמיד חכם הוא אינו צריך שאלה. ואם אמר הריני נשבע במה שכתוב בתוכה, דעתו על ההזכרות שבה ואע"פ שמונח על גבי קרקע, והרי זו שבועה גמורה, ועניין זה מבואר בפרק שיני שלנדרים, ואין חילוק בזה בין אם נשבע בתורה, בין אם נשבע בשאר ספרים שיש בהם ההזכרות הקדושים, כמבואר בקונטרס הראייות בפרק שיני שלנדרים בראיי' ב'.
<h2>דף לה:</h2>
כתב אל מאלהים, יה מה', אינו נמחק, לפי שאף חצי השם מן הכינויין הוא. כתב שד משדי, צב מצבאות, הרי זה נמחק. כל הטפל לשם מלפניו נמחק, כגון ל' דלה', כ' דכה', ו' דוה', מ' דמה', וכן כל כיוצא בזה. הטפל מאחריו אינו נמחק, שכבר קידשו ה', כגון נ"ו דאלהינו, ה"ם דאלהיהם, כ"מ דאלהיכם.
כל שמות האמורים באברהם קודש ואינן נמחקין, ואף מה שכתוב [בראשית י"ח] אדני אם נא מצאתי חן בעיניך אל נא תעבור מעל עבדך, לפי שכלפי שכינה היה אומר, שימתין לו עד שיכניס האורחים, ומזה למדו שגדולה הכנסת אורחים מהקבלת פני שכינה. אבל שמות האמורין בלוט חול, חוץ מזה שהוא קודש, שנ' [שם י"ט] ויאמר לוט אליהם אל נא אדני הנה נא מצא עבדך חן בעיניך, לפי שכלפי שכינה אמר אל נא אדני, שבידו להמית ולהחיות.
כל שמות האמורין בנבות קודש, והאמורין במיכה חול, שכנגד ע"ז הוא מדבר. כל שלמה האמור בשיר השירים קודש, שיר השירים אשר לשלמה, למלך שהשלום שלו. ומז"ה אומר שהם נמחקין, כמו חנון ורחום, ולי נראה שאינן נמחקים, שקב"ה עצמו נקרא שלום, שנ' [שופטים ו'] ויקרא לו יי' שלום, והרי הוא כשאר הכינויין, כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' ח'. כל מלכיא האמור בדניאל חול, חוץ מזה שהוא קודש, שנ' [דניאל ב'] אנת מלכא מלך מלכיא [די] אלה(א די)שמיא וגו', שכנגד הקב"ה היה אומר מלך מלכיא.
<h2>דף לו.</h2>
המשביע חבירו באלה, כגון שאמר לחבירו יתן אותך השם לאלה אם לא תעשה כך וכך, וכן המשביע חבירו בארור, כגון שאמר לחבירו ארור יהיה לשם אם לא יעשה כך וכך, או שאמר לעדיו אם לא יבואו ויעידוהו, וענו אמן, או שנשבע הוא ארור אהיה אם לא אעשה כך וכך, או אם אעשה, הרי זו שבועה, וחייבין עליה קרבן, לפי שלשון ארור יש בו לשון שבועה, ויש בו לשון קללה, ויש בו לשון נידוי. לשון קללה כיצד, המקלל חבירו בארור, שאמר ארור יהיה פלוני לשם, חייב מלקות, הואיל וקיללו בהזכרת השם. לשון נידוי כיצד, חכם שנידה בלשון ארור, כגון שאמר ארור יהיה פלוני שעשה כך וכך וראוי להתנדות, הרי זה בנידוי, וחייבין בני אדם לפרוש ממנו.
אמן לשון קבלת דברים הוא, ואם ענה אמן אחר דברי חבירו הרי הוא כמתרצה לו ומקבל דבריו, ואם ענה אמן אחר שבועתו הרי הוא כמקבל שבועתו. וכן העונה אחר שבועת חבירו הין הין או לאו לאו שני פעמים, שאומר לו משביעך אני בשם שתעשה כך וכך ואמר לו הין הין, או שאמר לו משביעך אני שלא תעשה ואמר לו לאו לאו, הרי זה כמקבל שבועתו, כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' ז'. וכן אם אמר הין הין או לאו לאו שני פעמים והזכיר השם, כגון שאמר אומר אני לשם או השם שם בלבי שאעשה כך וכך אעשה כך וכך, או לא אעשה לא אעשה, הרי זו שבועה, הואיל וכפל דבריו אע"פ שלא הזכיר לשון שבועה.
המברך את ה' בשם המיוחד חייב מיתה, שנ' [ויקרא כ"ד] ונוקב שם ה' מות יומת, ואם בירך אחד מן הכינויין הרי זה בלאו, שנ' [שמות כ"ב] אלהים לא תקלל. וכן המקלל אביו או אמו, אינו חייב מיתה עד שיקלל בשם המיוחד, ואם קלל באחד מן הכינויין הרי זה בלאו. המקלל את חבירו בין בכינויין בין בשם המיוחד הרי זה בלאו, ולוקה עליו אע"פ שהוא לאו שאין בו מעשה, כמו שמבואר בפרק שלמעלה. וכן המקלל את עצמו, בין בשם המיוחד בין באחד מכל הכינויין, לוקה.
כששונה אדם עם חברו בענין קללות ראוי לו לכנות, כגון אם רוצה לומר יכך יכנה ויאמר יכהו, ואפילו במקרא, כגון במקרא שכתוב גם אל יתצך לנצח, יכנה ויאמר יתצהו, שלא ייראה כמקלל חבירו, אבל כשקורא בתורה בכנסת, או המלמד לתלמידו מקרא אינו ראוי לכנות.
<h2>דף לו:</h2>
שבועת הפקדון חייבה תורה עליה חומש, ואשם, שהוא איל הלקוח בשני סלעים, שנ' [ויקרא ה'] וכחש בעמיתו בפקדון או בתשומת יד וגו', ומפורש בעניין חומש ואשם, והעשיר והדל שוין בו. וכיצד היא שבועת הפקדון, הרי שהיה חבירו תובעו פקדון, או כל תביעת ממון, וכפר לו, ונשבע לשקר, בין שנשבע הוא בין שהשביעו חבירו וענה אמן, או שלא ענה אמן אלא שכפר על שבועת חבירו, בין שהיתה שבועה וכפירה זו בבית דין ובין חוץ לבית דין, ואחר כך חזר והודה, הרי זה משלם קרן וחומש לבעלים, ומביא אשם להתכפר בו, בין שהיה מזיד על שבועה זו, שיודע שממון חבירו בידו ומתכוין לישבע עליו לשקר, ויודע עונש שבועה זו, בין שהיה שוגג, שאינו יודע עונש השבועה אבל יודע שממון חבירו בידו ומכחש בו, הרי זה חייב על שבועה זו. אבל אם שכח ואינו יודע שממון חבירו בידו, וכסבור לישבע באמת, הרי זה פטור, שאנוס הוא על שבועה זו ולא שוגג, כמו שביארנו בשבועת ביטוי. אע"פ שהאנוס פטור מקרבן, לעולם ייזהר אדם ואל ישבע אלא לצורך גדול, ואל יפתח פיו בקללה. ומעשה באלמנה אחת שהפקיד אצלה אדם אחד דינר שלזהב, והצניעתו לתוך כד שלקמח, לימים עשתה מן הקמח פת ונתנתו לעני אחד, ולא זכרה הדינר, כשבא בעל הפקדון לתבוע פקדונו נשבעה ואמרה יהנה סם המות לאחד מבניה אם נהנית מן הדינר שלו, וכסבורה לישבע באמת, מת אחד מבניה, וכששמעו חכמים בדבר אמרו, ומה זו שסבורה לישבע באמת כך, הנשבעים על שקר על אחת כמה וכמה, וזה מבואר בפרק השולח גט [גיטין ל"ה ע"א].
מסר שורו לשני בני אדם, וטענו שניהם שנגנב, ונשבעו שניהם, ואחר כך הודה האחד, והאחר באו עליו עדים, הרי זה ספק בתלמוד אם משלמין על ממון אחד, זה כפל על פי עדים, וזה חומש על פי הודאתו, אם לאו, כמו שמבואר בפרק הגוזל עצים [ב"ק ק"ח ע"א]. חייוב שבועה זו בחומש ואשם, נוהג בין באנשים בין בנשים, אפילו בקרובים, ואפילו בפסולים, ואפילו לא תבעו אחר אלא נשבע מעצמו, כמו שמבואר בפרק שלמעלה [ל"ב ע"א].
היו חמשה תובעין אותו ואמרו לו תן לנו פקדון שיש לנו בידך, ואמר להם שבועה שאין לכם בידי, אינו חייב אלא קרבן אחד. אמר להם שבועה שאין לך בידי, ולא לך, ולא לך, ולא לך, או שאמר לא לך, לא לך, בלא ווין, הרי זה כנשבע לכל אחד ואחד בפני עצמו, וחייב קרבן על כל שבועה ושבועה. וכן אם תבעו אחד ואמר לו תן לי פקדון, ותשומת יד, וגזל, ואבדה, שיש לי בידך, ואמר לו שבועה שאין לך בידי כלום, אינו חייב אלא אחת, ופרוטה מכולן מצטרפת. שבועה שאין לך בידי פקדון, ותשומת יד, גזל, ואבדה, חייב על כל אחת ואחת, והוא שיהא שווה פרוטה בכל אחת, שאין כפירה בפחות משוה פרוטה. וכן אם אמר לו אחד תן לי חיטין, ושעורין, וכוסמין, שיש לי בידך, ואמר לו שבועה שאין לך בידי כלום, אינו חייב אלא אחת. אמר לו שבועה שאין לך בידי חטין, ושעורין, וכוסמין, חייב על כל אחת ואחת.
אמר לו אנסת ופתית את בתי, והוא אומר לא אנסתי ולא פתיתי, ונשבע על שקר, חייב, שאע"פ שאין אדם משלם קנס על פי עצמו, משלם בושת ופגם על פי עצמו. וכן בשבועת השומרים, כל מקום שיש כפירת ממון, שאילו היה מודה האמת היה מתחייב ממון ועכשיו פוטר עצמו בכפירתו, הרי זה חייב על שבועתו משום שבועת הפקדון. אבל מקום שאין בו כפירת ממון, כגון שומר חנם שנגנב ממנו השור שהוא שומר, והוא טוען שנאנס, הואיל ואילו היה מודה האמת היה נפטר, הרי זה פטור על שבועתו משום שבועת הפקדון. וכן השואל שנגנב ממנו השור שהושאל לו, והוא טען שנאנס, והרי השואל חייב באונסין, ואף לפי טענתו חייב לשלם, ופטור על שבועתו משום שבועת הפקדון, שאין בזה כפירת ממון אלא כפירת דברים, וכן כל הדומה לזה. וכל אלה שפטורין משום שבועת הפקדון, חייבין משום שבועת ביטוי, הואיל ונשבעין לשקר, ומביאין קרבן עולה ויורד, וכל זה מבואר בפרק האחרון [מ"ט ע"ב]. בזמן הזה אין אדם מתחייב חומש על שבועת הפקדון, הואיל ואין אשם אין חומש, כמו שביאר מז"ה משם הגאונים במהדורא תניינא.
<h2>דף לז.</h2>
הרי שלווה מנה משני שותפין, וכפר בו לאחד מהן לומר שלא קיבלו אלא מחבירו בלבד, ונשבע עליו לשקר, הרי זה פטור מקרבן, שהרי אין כאן כפירת ממון, אלא כפירת דברים, הואיל והודה בו לאחד מן השותפין גם חבירו יכול להוציא ממנו הואיל והוא שותף בממון זה. וכן שנים שלוו מאחד מנה, אע"פ שלא כתבו בשטר ששניהם ערבים זה לזה, יכול בעל השטר לגבות המנה מאי זה מהן שירצה, כמו שמבואר בתלמוד ארץ ישראל, וכמו שביאר מז"ה במהדורא תניינא.
<h2>דף לז:</h2>
אפילו כפר על ממון שיש לו עדים, חייב. כפר ממון שיש עליו שטר, פטור, לפי שהשטר יש בו שעבוד קרקעות, והנשבע על כפירת קרקעות פטור.
כפרו עדותן בעדייות קרקע, פטורין, כמו שמבואר בפרק שלפנינו.
<h2>דף לח.</h2>
היו חמשה תובעין אותו ואמרו לו תן לנו פקדון, ותשומת יד, גזל, ואבדה, שיש לנו בידך, אמר לאחד מהן שבועה שאין לך בידי פקדון, ותשומת יד, גזל, ואבדה, ולא לך, ולא לך, הרי זה חייב על כל אחד ואחד ארבעה אשמות. אמר לו המית שורך את שורי, והלה אומר לא המית, ונשבע לו על שקר חייב. אמר לו המית שורך את עבדי, והלה אומר לא המית, ונשבע לו על שקר, פטור, לפי ששלשים שקלים האמורין בשור שהמית את העבד אינן אלא קנס, ואינו משלם על פי עצמו אפילו דמי שוויו שלעבד, כמו שביאר מז"ה, ונמצא שאינו כופרו ממון, שאפילו אם יודה בו ייפטר. וכן אם כפר בכל דבר שהוא קנס פטור בו מקרבן. ואם עמד עליו בדין ונתחייב לו בבית דין, נעשה אצלו הקנס כשאר ממון, ואם חזר וכפר בו חייב עליו קרבן שבועה כשאר ממון, וכן מבואר בפרק נערה שנתפתתה [כתובות מ"ב ע"ב].
<h2>דף לח:</h2>
התובע את חבירו תביעת ממון, וכפר לו במקצת והודה לו במקצת, בית דין מחייבין אותו שבועה מן התורה, שנ' [שמות כ"ב] ונקרב בעל הבית אל האלהים, לשבועה, כמו שכתוב [שם] שבועת ה' תהיה בין שניהם. כפר לו בכל, אין משביעין אותו מן התורה, שנ' [שם] אשר יאמר כי הוא זה, עד שיאמר זה הוא שאני חייב לך ולא יותר והרי הוא מודה במקצת.
המוצא מציאה, לא ישבע, מפני תיקון העולם. כיצד, אמר לו שני כיסין מצאת לי, והלה אומר לא מצאתי לך אלא אחד, הרי זה לא ישבע, שהרי אילו היה בדעתו שלזה לכופרו, יכול לומר לא מצאתי לך כלום, שהרי אין חבירו מכיר בו. ראהו שמצא, אבל אינו יודע כמה מצא, ואמר לו זה כיס אחד מצאתי לך, וזה אומר לו שנים היו ויחד היו קשורין, ומאחר שמצאת האחד גם השיני עמו היה, הואיל וחבירו מכיר בו ואין זה יכול לכפור בכל, הרי זה ישבע על פי טענתו שלזה, שהיא טענה ברורה, כמבואר בקונטרס הראייות בפרק הניזקין בראיי' ד'. אמר לו שני שוורים קשורין מצאת לי, והלה אומר לא מצאתי לך אלא אחד, הרי זה לא ישבע, שהשוורים הקשורין עשויין לינתק זה מזה, ואיפשר שניתקו ולא מצא זה אלא האחד, והרי זה ספק, ואין נשבעין על טענת ספק. אם ידוע שמצא שני שוורים, ואמר לו החזרתי לך אחד מהם, ואיני חייב לך אלא אחד, והלה אומר לא החזרת לי כלום, הרי זה ישבע, וכל זה מבואר בפרק הניזקין [גיטין מ"ח ע"ב].
האומר לחבירו מנה לי בידך, והודה לו בפני עדים, אם אמר לעדים אתם עדיי, בין שאמר להם הנתבע, בין שאמר להם התובע בפני הנתבע ושתק הנתבע, הרי זו הודאה גמורה, ושוב אין הנתבע יכול לחזור בו. אם לא אמר אתם עדיי, יכול הנתבע לומר לאחר זמן משטה אני בך, שלא הודתי לך באמת אלא דרך שחוק אמרתי, או שלא להשביע עצמי נתכוונתי, ואפילו אם אמר לא היו דברים מעולם, שלא הודתי לך, אע"פ שהעדים מעידים שהודה בפניהם ומכחישין אותו, אין מחזיקין אותו כופרן בכך, אלא אומרין לא שם לבו בדבר, ואינו זוכר מה שאמר, הואל ולא אמר אתם עדיי ולא היתה הודאתו הודאה, שאין דרכו שלאדם לתת לבו על דבר שאינו לא מעלה ולא מוריד. ורבינו משה מחלק בפרק ז' דהלכות טוען ונטען [ה"א] בין כשאמר דבריו דרך שיחה, ובין כשאמר דבריו בדרך הודיה. ומז"ה מחלק בין אם הודה בפניו, בין אם הודה שלא בפניו. ולי נראה שאין לחלק בדבר, אלא בין הודה הנתבע בפני התובע, בין אם הודה שלא בפני התובע, ואע"פ שאמר דבריו דרך הודיה, אם לא אמר לעדים אתם עידיי יכול לומר משטה אני בך, או לא היו דברים מעולם, כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' ז'.
טענו ליטרא זהב, והודה לו ליטרא שלכסף, או שטענו מטבע שלזהב, והודה לו מטבע שלכסף, או שטענו מטבע שלכסף, והודה לו מטבע שלנחשת, הרי זה כטוענו חטים והודה לו בשעורים, כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' א'.
לא חייבה תורה שבועה במודה במקצת הטענה, אלא אם הודה ממין הטענה, אבל אם לא הודה ממין הטענה, כגון שטענו חטים והודה לו בשעורים, הרי זה ככופר בכל, ואינו נשבע על החטים מן התורה, ולא משלם השעורים שהודה לו, הואיל ואין זה טוענו אלא חטים, הרי הודה לו שאינו חייב לו שעורים, ואם תפש ממנו התובע דמי השעורים, אין מוציאין מידו, כמו שמבואר בפרק המניח את הכד.
אמר לו עשרה כדי שמן יש לי בידך, והלה אומר אין לך בידי אלא עשרה כדים ריקים, חייב, לפי שיש בלשון זה שלתובע שמן וכדים, והרי זה כטוענו שני מינים והודה לו באחד מהם, שמשלם מה שהודה ונשבע על השאר. אמר לו מלוא עשרה כדי שמן יש לי בידך, אין במשמעות לשון זה כדים, שלא טענו אלא שמן לבדו מדת עשרה כדים, ואם הודה לו כדים ריקים, הרי זה כטוענו חטים והודה לו בשעורים, ופטור, כמו שמבואר בפרק אחרון שלכתובות [ק"ח ע"ב].
כפר במקצת כלים והודה במקצתן, הרי זה נשבע מן התורה על הכלים, ומתוך שנשבע על הכלים מגלגלין עליו שבועה שלתורה אף על הקרקעות, שכל המתחייב שבועה לחבירו יכול לגלגל עליו כל דבר. המוציא שטר חוב על חבירו שכתוב בו סלעים סתם או דינרין סתם, מלוה אומר חמשה היו, ולווה אומר שתים היו, הרי זה אינו חייב שבועה מן התורה, לפי שמשמעות השטר שנים הם, מיעוט דינרין שנים, הרי זה כתובעו שלשה על פה ושנים בשטר וזה כופר מה שבעל פה ומודה מה שבשטר, וכשמודה מה שכתוב בשטר הרי הוא כמודה לו בקרקע, שכל עיקר שעבודו שלשטר על הקרקעות הוא, ואין נשבעין על הודאת הקרקעות. הודה הלווה ששלשה היו הסלעים הכתובים בשטר, אע"פ שהוא מודה בסלע אחד יותר ממשמעות השטר, והרי הוא כמודה במקצת, פטור משבועת התורה, שהרי יכול לומר שנים היו והוא פטור, וכשמודה בשלישי הרי הוא כמשיב אבדה ופטור, ועניין זה כולו בפרק שנים אוחזין [ב"מ ד' ע"א]. כשם שאין נשבעין על העבדים והשטרות והקרקעות מן התורה על ידי הודאה במקצת ועל ידי שבועת השומרין, כך אין נשבעין עליהן מן התורה על ידי עד אחד, כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' ב'.
אין נשבעין על טענת חרש שוטה וקטן. כיצד, אמר לו הקטן או החרש, מנה הלויתיך, או שאמר לו הקטן מנה הלוה לך אבי, והלה אומר אין לך בידי אלא חמשים, הרי זה אינו נשבע, שאין חוששין על טענתן, הואיל ואינן בני דעת. אפילו תבעו כשהוא גדול, אם הוא תובעו על מה שנתן לו בקטנותו, אין נשבעין על טענתו, שנ' כי יתן איש אל ריעהו, איש ולא קטן, שאין נתינת קטן כלום לישבע עליה, כמבואר בקונטרס הראייות בפרק הגוזל עצים בראיי' ט"ו.
שבועה זו שלתורה חמורה היא מאד, ומשביעין אותו בהזכרת השם, שנ' [בראשית כ"ד] ואשביעך בה' אלהי השמים, ואפילו באחד מן הכינויין, בין שנשבע הוא עצמו, בין אם השביעוהו אחרים וענה אמן. ואוחז ספר תורה בידו בשעה שנשבע, ונשבע בעמידה, ואם היה תלמיד חכם נשבע אפילו יושב ואינו אוחז ספר תורה אלא אפילו תפילין, ואם השביעוהו ב"ד ולא התפיסוהו שום חפץ שלמצוה, לא תורה ולא תפילין, הרי זה טעות בידם, ומשביעין אותו פעם שנייה, בין אם היה תלמיד חכם בין אם היה עם הארץ, ועם הארץ שהשביעוהו והתפיסוהו תפילין הרי זו שבועה. נשבע לו חוץ לבית דין, או שקפץ ונשבע בבית דין, בין שקפץ ונשבע הוא, בין שקפץ והשביעו חבירו שלא על פי ב"ד, לא נפטר בשבועה זו, עד שישבע בפני בית דין ועל פי בית דין, כמבואר בקונטרס הראייות בפרק הגוזל עצים בראיי' י"ד. נשבע כראוי, ונפטר, ואחר כך באו עדים עליו, משלם על פיהם, אפילו נשבע על פי עד אחד המחייבו שבועה ונפטר בשבועתו, ואחר כך בא אחר והעיד כמו הראשון, הרי זה משלם על פיהם, כמו שכתב מז"ה בפרק הגוזל עצים [ב"ק ק"ו ע"א].
בימי הגאונים הקדמונים, כשראו שרבו בני אדם הנשבעים לשקר, ואבדה האמונה, תיקנו שלא להשביע שבועה חמורה כזו, מפני שעונשה גדול כאשר ביארנו, אלא מי שנתחייב שבועה, בין מדברי תורה בין מדברי סופרים, נושא ספר תורה על כתיפו, ואינו נשבע, אלא שליח ב"ד מקלל ואומר, כך וכך קללות ידבקו בו בפלוני זה אם הוא כופר ממון חבירו ואינו מודה בו, ומנדין אותו בפניו, ותוקעין לפניו בשופרות, וקוראין אותה בלשון ארמית גזירתא, וכעניין זה נמצא כתוב ברוב הגאונים שכך נהגו מימות קדמוניהם, ושבועה זו משביעין אפילו לכופר בכל וכיוצא בו שאין חייבין לישבע מן התורה. גם המורה כתב שביטלו הראשונים שבועה שלתורה, לפי שעונשה גדול, ותקנו לגזור עליו ארור בעשרה, שהרי אמרו ארור בו שבועה. וגם כתוב בדברי הגאונים שעושין לפניו אייומים גדולים, כגון להביא לפניו מטה שנושאין בה מתים, ונודות נפוחים, ותוקעין בשופרות, ומקללין לפניו, והתינוקות וכל העומדין שם עונין אמן, אבל אין משביעין אותה של תורה. ובמקומינו ראינו המנהג לתפוש הנשבע ספר תורה ולישבע בתורה, אבל לא בהזכרת השם, וכך ראינו המנהג בימי מורינו ורבינו.
שבועה זו משביעין אותה בכל לשון שהוא מבין בו הנשבע, ומחמירין עליו כשבא לישבע, ואומרין לו הוי יודע שכל העולם כולו נזדעזע בשעה שאמר הקב"ה לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא [שמות כ'], לפי שחמורה היא משאר עבירות, שכל עבירות שבתורה נאמר בהן [שם ל"ד] ונקה לא ינקה, מנקה לשבים, ואינו מנקה לשאינן שבים, אבל על השבועה נאמר [שם כ'] כי לא ינקה, אף לשבים אינו מנקה, אלא נפרע מהם בעולם הזה.
<h2>דף לט.</h2>
וכן כל עבירות שבתורה נפרעין ממנו בדין האמור בו, ומבני משפחתו המחפין עליו ואין ממחין בידו, נפרעין מהן בדין אחר, שנ' [ויקרא כ'] ונתתי פני באיש ההוא ובמשפחתו והכרתי אותו מקרב עמו, הוא נידון בכרת, אבל בני המשפחה המחפין עליו בדין אחר, ושאר בני אדם שאינן בני משפחתו ויש בידם למחות ואינן ממחין בידו נידונין בדין קל יותר מבני משפחתו, והצדיקים שמבקשים למחות ואין בידם למחות, בין אם היו מבני משפחתו, בין אם לא היו מבני משפחתו פטורין. אבל עונש השבועה חמור הוא, והוא נידון בדין חמור, ואף רשעים מבני משפחתו שאינן ממחין בידו נידונין בדינו, ושאר הרשעים המחפין עליו, שאינן מבני משפחתו, נידונין בדין אחר חמור, והצדיקים שאין בידם למחות, בין שהן מבני משפחתו בין שאינן מבני משפחתו, נידונין בדין קל, לפי שכל העולם כולו נידונין על עונש השבועה, שנ' [ירמיה כ"ג] על כן [תאבל הארץ וגו' ונאמר (הושע ד') כי מפני] אלה אבלה ארץ. וכן כל עבירות שבתורה יש לו זכות תולין לו שנים ושלשה דורות, וכאן נפרעין לאלתר, שנ' [זכריה ה'] הוצאתיה נאם ה' אלהים, הוצאתיה לאלתר, ובאה אל בית הגנב, זה הגונב דעת הבריות, שאין לו אצל חבירו וטוענו ומשביעו, ואל בית הנשבע בשמי לשקר, כמשמעו, ולנה בתוך ביתו וכלתו את עציו ואת אבניו, הא למדת דברים שאין אש ומים מכלין אותן שבועת שוא מכלה אותן.
אחר שמודיעין לנשבע חומר השבועה, כמו שביארנו, אם אמר איני נשבע, בית דין פוטרין אותו מלפניהם, שמא יחזור בו, ואחר כך מחייבין אותו לשלם, ואם אמר הריני נשבע, אומרין לכל העומדין שם, סורו נא מעל אהלי האנשים הרשעים האלה [במדבר ט"ז], שאף התובע בכלל עונש זה, שלא היה לו לתת את שלו בלא עדים.
וכשמשביעין אותו, אומרין לו, הוי יודע שלא על דעתך אנו משביעין אותך, אלא על דעתנו ועל דעת בית דין. ולמה הוצרכו חכמים לומר לו כך, לא משום חשש שמא נתן לו פספסים וכיוצא בהן וקורא אותן זוזין, שאין הנשבע נשבע אלא לפי לשון בני אדם, אלא חוששין שמא יש עורמות בלבבו על דבר האמת. וכך היה מעשה באדם אחד שבא לישבע לחבירו שכבר פרע לו מעותיו, ושם כל אותן המעות בתוך קנה חלול, והיה נשען עליו כאדם שהולך על משענתו, וכשבא ליטול ספר תורה לישבע בו, נתן אותו הקנה ביד בעל דינו, ואמר לו תפוש לי עד שאשבע לך, ונשבע לו שכבר נתן לו מעותיו, וכיון שנשבע, עמד זה בכעסו וזרק הקנה מידו על גבי קרקע, ונשבר הקנה ונתפזרו המעות, ועל כאילו העורמות אומרין לו שלא על דעתו נשבע, אלא על דעתנו ועל דעת בית דין.
<h2>דף לט:</h2>
אע"פ שהודה הנתבע במקצת הטענה, אינו נשבע על השאר אלא אם כן יש בכפירתו שווה שתי מעות שלכסף צרוף, שהן שליש דינר שהוא אחד מארבעה בסלע, והסלע הוא משקל חצי אונק' במשקל ששוקלין בו הזהב, שהיא שלש מאות גרעינין שלחטה, ונמצאו שתי מעות משקל עשרים וחמשה גרעיני חטה שלכסף. היתה הכפירה פחותה מכן, אינו נשבע עליה אפילו שבועת היסת, כמו שביאר מז"ה בפסקיו.
<h2>דף מ.</h2>
טענו דינר זהב שלמטבעות, כגון פרוטות, או מיני מטבעות סתם ששווין דינר זהב, והודה לו באחת מן המטבעות, ואפילו בפרוטה אחת, הרי זה כמודה ממין הטענה וחייב שבועה.
כשם שהמודה במקצת חייב שבועה מן התורה, כמו שביארנו, כך עד אחד מחייבו שבועה מן התורה, אע"פ שהוא כופר בכל, שאם היה זה תובעו מנה, וזה כופר בכל, ועד אחד מעידו שהוא חייב לו, הרי זה נשבע מן התורה, שנ' [דברים י"ט] לא יקום עד אחד באיש לכל עון ולכל חטאת, ודרשו חכמים לכל עון ולכל חטאת אינו קם, אבל קם הוא לשבועה.
אין השליח נעשה עד בדבר זה, שאם אמר הלווה למלוה שלחתי לך החוב שלך על ידי שליח פלוני, והשליח אומר נתתיו לו, והמלוה אומר לא נתן לי כלום, אין השליח הזה נעשה עד, ואפילו אם היו השלוחין שנים אין עדותן מועיל כלום, לפי שהן נוגעין בעדותן שאם לא נתנו למלוה הן חייבין להחזיר ללווה שנתנו להם, והרי המלוה נשבע שבועת היסת שלא קיבל, ונפרע מן הלווה, והשלוחין נשבעין שבועת היסת שפרעו למלוה, והם נפטרין מן הלווה, כמו שביאר מז"ה בפסקיו בפרק האיש מקדש [קדושין מ"ג ע"א].
הנשבע על פי עד אחד, כמו שביארנו, אע"פ שלא כפר לו אלא בפרוטה, חייב שבועה מן התורה, שכל מקום שהשנים מחייבין אותו ממון עד אחד מחייבו שבועה, ואפילו בפרוטה, פחות משווה פרוטה אינו ממון, ואין בית דין נזקקין עליו כל עקר.
טענו חטים ושעורים, והודה לו באחת מהן, הרי זה משלם מה שהודה, ונשבע לו על השאר, שהרי הודה לו ממה שטען.
<h2>דף מ:</h2>
טענו חטים, וקדם והודה לו בשעורין, ואמר לו התובע וגם שעורין אני תובעך, רואין הדיינים, אם בדרך עורמה קפץ הנתבע להודות בשעורין עד שלא יטעננו התובע, הרי זה חייב, כאילו טענו שניהם מתחלה והודה לו באחד מהן, ואם נתכוון הנתבע להשיב על טענת חבירו בלי קפיצה והערמה, פטור.
טענו כלים ופרוטה, הודה בכלים וכפר בפרוטה פטור משבועה, הודה בפרוטה וכפר בכלים חייב שבועה מן התורה, ואע"פ שאין בכלים שווה פרוטה. וכן אם טענו שני כלים וכפר באחד והודה באחד, אע"פ שהיו מחטין וכיוצא בהן שאין בהן שווה פרוטה, חייב שבועה, שנ' [שמות כ"ב] כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים לשמור, מה כלים שנים, אף כסף שנים, ומכאן למדו שכפירת הטענה שתי מעות שלכסף, כמו שביארנו [ל"ט ע"ב], אבל הכלים חייבין עליהם אפילו בפחות משווה פרוטה, לפיכך פרט הכתוב כלים לחייב עליהן במה שהן.
אע"פ שהכופר בכל פטור משבועה כמו שביארנו, בימי חכמי התלמוד תקנו בו שבועה, ואע"פ שאמר לא הלויתני כלום מעולם, והיא הנקראת שבועת היסת, ולא תקנו עם שבועה זו תפישת חפץ, שאין מתפיסין ביד הנשבע לא תורה ולא תפילין, כדרך שמתפיסין ביד הנשבע שבועה שלתורה כמו שביארנו, ולפיכך קראו לשבועה זו שבועת היסת, שאינה חמורה כשאר השבועות, אלא כמו היסת ופיתוי היא, אולי יתפתה הנשבע על ידי שבועה זו ויודה, וכן בכל אלה הדומין לכופר בכל משביעין אותו שבועת היסת.
<h2>דף מא.</h2>
מי שנתחייב לחבירו שבועה שלתורה, ורצה הנתבע להפכה על התובע, ואמר לו השבע אתה וטול, והתובע אומר השבע והפטר, הדין עם התובע, ששבועה של תורה במקום תשלומין עומדת, או ישבע הנתבע או ישלם. נתחייב לו שבועה מדברי סופרים, ורצה הנתבע להפכה על התובע הרשות בידו. היה התובע חשוד על השבועה, אין שומעין לנתבע להפך שבועתו על התובע, שהרי אינו ראוי לישבע, אלא יישבע הנתבע, וכך אומר רבינו משה בפרק שיני דהלכות טוען ונטען [ה"ח].
מי שנתחייב שבועה שלתורה ולא רצה לישבע, ב"ד מחייבין אותו לשלם, ואם לא רצה לשלם, בית דין יורדין לנכסיו ופורעין התובע, אבל מי שנתחייב שבועת היסת בכופר בכל, או מי שנתחייב לישבע על טענת ספק, כגון שבועת השותפין והאריסין, שהיא מדברי סופרים, כמו שיתבאר, ולא רצה לישבע ולא לשלם, אין בית דין יורדין לנכסיו, אלא בית דין מנדין אותו, אולי ישמע לדבריהם, עמד בנידויו שלשים יום ולא שמע לדבריהם, מלקין אותו מכת מרדות מדברי סופרים, ומתירין לו נידויו, ופוטרין אותו. ונראה בעיניי שאפילו הנשבעין ונוטלין, אם קדמו ותפשו ולא רצו לישבע, אין בית דין יורדין לנכסיהן, הואיל ואין שבועתן אלא מדברי סופרים, כמבואר בקונטרס הראייות.
ולא אמרו שכנגדו נשבע ונוטל, אלא כשנתחייב לו הנתבע שבועה שלתורה, כמו שביארנו, אבל אם נתחייב שבועה מדברי סופרים, אין שכנגדו נשבע ונוטל, לפי ששבועת הנתבע עצמה תקנה היא מדברי סופרים, ולא עשו תקנה על תקנה להפכה על מי שכנגדו, אלא הנתבע נפטר בלא שבועה, שאין משביעין את החשוד ואפילו רצו שניהם התובע והנתבע. ומעשה ברועה אחד שהיו מוסרין לו כל יום בהמות בעדים, פעם אחת מסרו לו בלא עדים, וכפר בהם, ובאו עדים והעידו שראוהו שאכל שנים מהם, ואמרו חכמים הואיל ועדים מחייבין אותו במקצת, הרי זה כמודה במקצת, ונתחייב שבועה שלתורה, והרי הוא גזלן על פי העדים, ויישבע שכנגדו ויטול, כמו שמבואר בפרק שנים אוחזין [ב"מ ה' ע"א].
המוציא שטר חוב על חבירו, ואמר לו הלווה זה השטר פרוע הוא, אין שומעין לו, אלא בעל השטר גובה שטרו בלא שבועה, ואם טען הלווה יישבע לי שלא פרעתיו, משביעין אותו על פי טענת הלווה בתפיסת חפץ, ואם אינו רוצה לישבע, יקרע שטרו מעליו על פי שבועת הלווה, כמבואר בקונטרס הראייות בפרק אלמנה ניזונת, וכן ביאר מז"ה כאן בפסקיו. ואם היה בעל השטר תלמיד חכם, ואדם כשר לא נחשד להשהות שטר פרוע בתוך ביתו, לפיכך אם אינו רוצה לישבע, אין מקרעין לו שטרו, ואע"פ שרוצה הלווה לישבע שפרעו, וגם אין בית דין נזקקין לו לגבות שטרו, עד שישבע עליו שאינו פרוע. טען בעל השטר אני איני רוצה לישבע על שטרי, אלא תשבע אתה שפרעתני והיפטר, הדין עמו, שהרי שטרו שלזה בחזקת שאינו פרוע הוא כל זמן שהוא קיים, ולא חייבוהו שבועה על פי טענת הלווה אלא להפיס דעתו שללווה, ואין לך הפסה גדולה מזו שאומר לו אם פרעתני תישבע ותיפטר, או יפרעהו בלא שבועה, כמו שביאר מז"ה.
הודה לו בפני עדים ואמר לעדים אתם עדיי, למחר או ליום אחר אמר לו חבירו תפרע לי, והשיב לו נתתיו לך אחר שהודתי לך, נאמן, ונשבע היסת, שהמלוה את חבירו בעדים אינו צריך לפורעו בעדים.
<h2>דף מא:</h2>
אמר לו לא נתחייבתי לך מעולם, חייב לשלם, שהרי העדים מעידים שהודה לו בפניהם ואמר להם אתם עדיי. אמר לו אל תפרעני אלא בעדים, בין שאמר לו בעת שהודה לו, בין שאמר לו בעת שהלוהו, צריך לפורעו בעדים, ואם אמר לו פרעתיך ביני לבינך חייב לשלם לו, שהרי התנה לו שלא לפורעו אלא בעדים, והכל לפי התנאי. אמר לו פרעתיך בפני פלוני ופלוני והלכו להם למדינת הים, או שמתו, הרי זה נאמן, ונשבע לו שבועת היסת ונפטר. ומז"ה אומר שאינו נאמן עד שיבואו עדים ויעידו, וכבר ביארתי בקונטרס הראייות בראיי' ח' שמאחר שקיים תנאו, נאמן, שאינו יכול לשמור עדיו שלא ילכו או שלא ימותו, וכך היא שטת רבינו משה ורוב הגאונים.
אמר לו אל תפרעני אלא בפני ראובן ושמעון, ובאו עדים והעידו שפרעו בפנינו, אינן נאמנין, שלא האמין אלא ראובן ושמעון, כדברי מז"ה. וכבר ביארתי בקונטרס הראייות בראיי' ט' שלא הזכיר ראובן ושמעון שיהו נאמנין הן משאר עדים, שמה נשתנו הן משאר עדים, וכי אין עדים בעולם שיהו נאמנים כמותם, ולא הזכיר ראובן ושמעון אלא שלא יוכל לדחותו לומר שפרעו בפני עדים שהלכו להם או שמתו, אבל אם יבואו עדים אחרים ויעידו שפרעו בפניהם הרי אילו נאמנין.
אמר לו אל תפרעני אלא בפני עדים ששונין הלכות, הרי זה ודאי פסל עליו שאר עדים, שהרי לא הזכיר לו עדים ידועים, אלא התנה עמו שלא יהו נאמנין עליו עמי הארץ אלא בעלי תורה ששונים הלכות, ואם באו עדים אחרים והעידו, אינן נאמנין, כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' ט'. הודה לו התובע אמת שפרעתני, אבל לא פרעתני בפני עדים ששונים הלכות כפי התנאי, ובתורת פקדון היו בידי עד שיזדמנו לנו עדים ששונים הלכות, ובעודן בידי בתורת פקדון נאנסו, ובשבילך נאנסו, שהרי לא קיבלתים בתורת פירעון, הרי זה אין טענתו טענה, הואיל והוא מודה שקיבלם, בתורת פירעון קיבלם, ואם נאנסו לעצמו נאנסו, אלא אם כן נתרצה חבירו לתתם לו בתורת פקדון עד שיזדמנו להם עדים כפי התנאי.
הטוען את חבירו תן לי מאה זוז שהלויתיך, אמר לו לא הלויתני כלום, ובאו עדים שהלוהו אבל פרעו, הרי זה חייב לשלם, שהרי עדים מעידים שלוה, ואע"פ שהם מעידים שפרע, הרי הוא מודה שלא פרעו, שכל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי הוא דומה. בד"א כשהעידו העדים שפרע כשהוא טוען לא לויתי, אבל אם העידו העדים שפרע אחר כך, הרי זה פטור מלשלם, שאע"פ שהודה שלא פרע באומרו לא לויתי, הרי העדים מעידים שפרע אחר מכן, כמו שביאר מז"ה. העידו העדים שלוה, ולא העידו שפרע, אע"פ שחזר הוא ואמר שפרע אחר מכן, אינו נאמן, הואיל והוחזק כפרן באותו ממון באומרו לא לויתי ועדים מעידים אותו שלוה שוב אינו נאמן באותו ממון לומר פרעתי אלא בעדים, ואם אין לו עדים שפרע, משלם, אפילו בלא שבועת התובע, כמו שביאר מז"ה. ונראה בעיניי שנשבע התובע שבועת היסת, הואיל וזה טוענו טענת בריא. טען הלווה לא לויתי, וחזר מעצמו ואמר לויתי אבל פרעתי, הואיל ולא הכחישוהו עדים אלא מעצמו חזר בו, לא הוחזק כפרן, ונאמן בטענתו שנייה, כמו שביאר מז"ה. ונראה בעיניי שאם בא עד אחד והעיד שלוה, ומפני שהכחישו העד חזר ואמר לויתי ופרעתי, הואיל והוחזק כפרן על פי העד, אינו נאמן.
הטוען את חבירו ואמר לו תן לי מנה שהלויתיך, והשיב לו פרעתיך בפני פלוני ופלוני, אומרין לו יבואו עדים ויעידו, שאם יעידו כדבריו פטור אפילו משבועת היסת. מתו העדים, או שהלכו להם, הרי זה נשבע היסת שפרעו ונפטר, שהמלוה את חבירו בעדים אין צריך לפורעו בעדים, כמו שביאר מז"ה בפסקיו. באו העדים והעידו שלא פרעו בפניהם, יכול לטעון ביני לבינך פרעתיך, וסבור הייתי שאלה ראו הפירעון, ולא דקדקתי בדבר, לפי שלא הייתי צריך לפורעך בעדים, אבל אם הוא עומד בטענתו ואומר שהם ראו את הפירעון, ובפניהם פרעתיך, הואיל והעדים מכחישין אותו, אינו נאמן, וחייב לשלם, כמו שביאר מז"ה.
הטוען את חבירו תן לי שש מאות דינרין שהלויתיך, ואמר לו פרעתיך מאה מדות שלחטים שהיו שווים שש מאות דינרין, והביא הלה עדים שלא היו שווים אלא ארבע מאות דינר, הרי זה חייב לשלם השאר, ואינו יכול לטעון פרעתיך ממקום אחר וסבור הייתי שפרעתיך מן החטים ולא נתתי לבי בדבר, שאין בני אדם עשויין לטעות בשוויו שלמדה, והרי הוחזק כפרן על פי העדים, ואינו נאמן, ומשלם לו, ואין התובע צריך שבועה, כמו שביאר מז"ה.
<h2>דף מב.</h2>
המוציא שטר חוב על חבירו, ואמר לו הלווה פרעתיך מזה השטר, והמלוה אומר אותו הפירעון חוב אחר היה, שהייתה חייב לי ממקום אחר, אבל מזה השטר עדיין לא פרעתני, אם אין עדים ללווה מאותו פירעון, מתוך שיכול לומר המלוה לא פרעתני, והיה נאמן, גם כשאומר פרעתני וחוב אחר היה, נאמן, וגובה שטרו ממנו בלא שבועה, אלא אם יטעננו הלווה שבועה. אם יש עדים ללווה שפרעו, אע"פ שלא אמר בפני העדים שאני פורעו מזה השטר, אלא פרעו בפניהם סתם, הורע כח השטר, ונשבע הלווה שבועת היסת ששטר זה פרוע, ונפטר ממנו, כמו שביאר מז"ה במהדורא תניינא. ונראה בעיניי שאם יביא המלוה עדים שהיה חייב לו חוב אחר על פה, יכול לטעון מה שפרעתני בפני העדים מאותו החוב היה, וגובה שטרו ממנו, שהרי אין העדים מעידים שפרעו מן השטר, אלא סתם פרעו בפניהם.
המוציא שטר חוב על חבירו, ואמר לו הלווה שוורים מכרת לי בדמי השטר הזה, ובעת שמכרתי בשר השוורים בקצבות ישבת שם וקבלת מעותיך, והמלוה אומר אמת שדמי השטר דמי השוורים הם, וקיבלתי דמי השוורים, אבל חוב אחר היית חייב לי שקיבלתי עליו דמי השוורים, אם יש עדים בדבר שקיבל דמי השוורים בפניהם, אין המלוה נאמן לומר שבחוב אחר קיבלם, אלא בדמי השטר קיבלם, והרי השטר בטל. ואם אין עדים בדבר, רואין אם המלוה טוען שנתרצה הלווה לתתם לו בשביל החוב האחר, וישאר השטר קיים, נאמן, שמתוך שיכול לומר המלוה לא פרעתני מעולם ושטרו קיים, נאמן לומר נתרצית לתתם לי בשביל חוב אחר ושטרי קיים. אבל אם טוען המלוה שהפירעון סתם היה ודעת הלווה על דמי השוורים היה הכתובים בשטר, אבל אני תפשתים בעבור חוב האחר שהיה לי עליו, הרי זה אינו נאמן, שהרי סתם הפירעון על דמי השוורים הכתובים בשטר היה, ונמצא שזה השטר פרוע הוא, וכבר נמחל שעבודו אף לפי דבריו, ולא כל הימנו לומר שחוב אחר יש לו עליו, כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' י'.
התנה הלווה עם המלוה שכל זמן שיאמר לא פרעתני יהא נאמן עליו כשני עדים, הרי זה פסל עליו בתנאו כל עדים שבעולם ואפילו העידו עליו מאה שפרעו בפניהם, שאין מאמינים בעדות זה אלא המלוה עצמו. ואם ירא הלווה שלא יכפרנו, אין לו תקנה אלא אם יפרענו בפני בית דין, ותהיה בידו ראיית בית דין, שאם פסל עליו עדות העדים, לא פסל עליו מעשה בית דין. וכן אם יעידו עדים שפטרו בפניהם מכל תביעה שבעולם, שזו עדות אחרת היא, ואין מעידין על הפירעון, ואין לבטל עדותן מפני התנאי, שכן ביאר מז"ה בפסקיו. העידו העדים שלא פטרו בפניהם אלא מזו התביעה בלבד, אינן נאמנין, שהרי התנה עמו שלא יהו עדים נאמנין על תביעה זו, אלא המלוה בלבד, ואפילו העידו העדים שהודה בפניהם המלוה שלא בפני הלווה, כמו שביאר מז"ה. פרעו הלווה פעם שנייה מפני שלא הועיל לו עדות העדים על הפירעון הראשון, וחזר וטען עליו שנתתי לך כך וכך בפני פלוני ופלוני, הואיל והעדים מעידים שבשביל פירעון חובו נתנן לו, לא הועיל עדותן כלום, ואפילו להשביעו שבועת היסת, שהרי התנה עמו שלא יהא נאמן על אותו פירעון אלא המלוה לבדו, כמו שביאר מז"ה בפסקיו.
התנה הלווה שיהא נאמן המלוה עליו כשלשה, ופרעו בפני ארבעה, הרי אילו נאמנין עליו, הואיל ולא הזכיר בתנאו שני עדים, אלא ירד למניין דיעות, כשלשה האמינו כארבעה לא האמינו. התנה הלווה עמו סתם שיהא המלוה נאמן עליו כל זמן שיאמר לו לא פרעתני, ולא פירש שיהא נאמן כשני עדים, הרי זה הועיל תנאו שלא יוכל לומר לו פרעתיך ביני לבינך, או שלא יוכל לומר לו פרעתיך בפני עדים והלכו להם, אבל אם יביא עדים שפרעו בפניהם, אין המלוה נאמן כנגד העדים.
כבר ביארנו שהמודה לחבירו במקצת הטענה חייב שבועה, וכשם שנשבע לו אם בא עליו בטענת עצמו, בין אם קדמה טענת חבירו להודאתו, בין אם קדמה הודאתו לטענת חבירו, כך חייב לישבע לו אם בא עליו בטענת אביו. כיצד, אמר לו מנה הלוה לך אבי, והלה אומר לא הלוה לי אלא חמשים, או שאמר מנה הלוה לי ופרעתי לו חמשים, הרי זה משלם מה שהודה, וישבע על השאר, ואפילו קדם והודה קודם שתבעו חבירו, שזה שקדם והודה, לפי שיודע שחבירו עתיד לתובעו, והרי כל הנתבע יכול להקדים ולהודות אם יודע שייפטר משבועה בהקדמתו, לפיכך בין אם קדמה טענת התובע, בין אם קדמה הודאת הנתבע, הואיל וזה טוענו מאה, וזה הודה לו חמשים, ישבע, בין אם בא עליו בטענת עצמו, בין אם בא עליו בטענת אביו, כמבואר בקונטרס הראייות בפ' שיני שלכתובות בר' ו'. בד"א שחייב לישבע לו אף כשבא עליו בטענת אביו, כשטוענו טענת בריא, שאומר בריא לי שהלוה לך או שהפקיד לך אבי, כגון שראה הדבר בעיניו, או שנתברר על פי עדים, או על פי חזקה שהיו מוחזקין בו השכנים והשכנות, אע"פ שהם קרובים ואינן ראויין להעיד בדבר, שחזקה דבר ברור הוא בכל מקום, אבל אם אמר כך אמר לי אבא שיש לו בידך מנה, ואין לו שום בירור בדבר, אלא כמו ששמע מאביו, הרי זו טענת ספק, ואין נשבעין על טענת ספק, ואפילו שבועת היסת. ונראה בעיניי שאם הוא סומך על אביו או על שום אדם שהגיד לו דבר זה, בבירור, ודעתו סומכת עליו כשני עדים, וכאילו ראה הדבר בעיניו, הרי זו טענת בריא, כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' י"א.
<h2>דף מב:</h2>
ואע"פ שהכופר בכל פטור, המודה במקצת חייב, ואין לפוטרו מפני שהיה יכול לכפור בכל, שכך אמרו חכמים חזקה אין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו, לפיכך לא היו לו פנים להעיז לכפור בכל, והודה לו במקצת, והשאר שכופר לו שמא הוא נשמט עד שיהו מעות מצויין, לפיכך חייבתו תורה שבועה אולי יודה האמת.
ואילו דברים שאין נשבעין עליהן מן התורה אע"פ שהודה בהם במקצת, העבדים, והשטרות, והקרקעות, שכן כתוב בעניין השבועה כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים, דבר המיטלטל וגופו ממון, יצאו קרקעות שאינן מיטלטלין, יצאו עבדים שהוקשו לקרקעות, יצאו שטרות שאין גופן ממון, ואינן שווין אלא לראייה שבהן. וכן ההקדשות אין נשבעין עליהן, בין אם היו קדשי מזבח בין אם היו קדשי בדק הבית. וכן השומרין אין חייבין עליהן שבועת השומרין, לא על ההקדשות, ולא על העבדים והקרקעות, ולא על השטרות. וכן אין חייבין הן לשלם במקום שהשומר חייב לשלם במטלטלין. וכן מעות שלצדקה אין השומר חייב עליהם, ואם היה ידוע חלקו שלכל עני ועני חייב השומר עליהם כשאר ממון שלכל אדם, וזה מבואר בסוף פרק החובל [ב"ק צ"ג ע"א]. והאוכל או המזיק ממון הקדש, או מעות שלצדקה, חייב לשלם, כמבואר בקונטרס הראייות בפרק החובל בראיי' ט'. אע"פ שאין נשבעין על ההקדשות מן התורה, נשבעין עליהן מדברי סופרים שבועה כעין שלתורה, שלא יזלזלו בהקדשות, כמו שמבואר בפרק הזהב [ב"מ נ"ח ע"א]. בד"א, באדם הנטען על ההקדש שגזלו או שכפר בו, אבל הגזבר הממונה על ההקדשות על פי בית דין אין משביעין אותו, שאין מחשבין בצדקה עם גבאי צדקה, ולא בהקדש עם הגזברין, שנ' [מלכים ב' כ"ב] אך לא ייחשב אתם הכסף הנתן על ידם כי באמונה הם עושים, אך אם היו חשודין מעבירין אותן ומשביעין אותן שבועת היסת, כמו שביאר מז"ה בפסקיו ובמהדורא תניינא. ספרי תורה שלציבור, או שאר תשמישי קדושה, או תשמישי בית הכנסת, ומה שמקדישין בזמן הזה מעות או ספר תורה או יריעה, או שהקדיש מעות לקנות בהן קרקע לבית הקברות, הרי הן כשאר ממון הדיוט ונשבעין עליהן, כמו שביאר מז"ה בפסקיו ובמהדורא תניינא.
העבדים והשטרות והקרקעות אע"פ שאין נשבעין עליהן שבועה שלתורה, נשבעין עליהן שבועת היסת, כמו שביאר מז"ה. טענו כלים וקרקעות, וכפר בכלים והודה בקרקעות, או שכפר בקרקעות והודה בכלים, אינו חייב שבועה מן התורה, שאין נשבעין לא על כפירת הקרקעות ולא על הודאת הקרקעות.
ענבים המחוברות לקרקע, או שאר פירות, אע"פ שכבר נגמרו ועומדות ליבצר, הרי אילו כקרקע, ואע"פ שכפר עליהן במקצת והודה במקצת אין נשבעין עליהן מן התורה, והוא שצריכין לקרקע קצת, אבל אם אינן צריכין לקרקע כל עיקר, הרי הן כבצורות ונשבעין עליהן כמטלטלין, כמו שביאר מז"ה. חטין הזרועות לקרקע ולא השרישו, הרי זה ספק בתלמוד אם הן דומין למטלטלין ונשבעין עליהן, או אם הן דומין לקרקעות ואין נשבעין עליהן, וכגון שטוענו כך מכרת לי מהם, והוא אומר לא מכרתי לך אלא כך, או שטוענו על פי עד אחד, כמו שמבואר בפרק הזהב [ב"מ נ"ו ע"ב].
אין הנשבע נשבע אלא על טענה ברורה, שטענו מדה, או משקל, או מניין, כגון שאמר לו עשר מדות פירות מסרתי לך, או עשרה ליטרין שלמתכות וכיוצא בהן מסרתי לך, והלה אומר לא מסרת לי אלא חמש, או שאמר לו מאה כספים מסרתי לך, והלה אומר לא מסרת לי אלא חמשים, הרי זה נשבע, כמו שביארנו. אבל אם טענו באומד, כגון שאומר לו בית זה מלא פירות מסרתי לך, ואינו יודע כמה היו, והלה אומר לא היו כל כך מרובין כמו שאתה אומר, אלא כך וכך מדות מצאתי, ואני אתן לך מה שהנחת, אע"פ שנראה כמודה במקצת הטענה, וההודאה אינה בעין, שכבר אכלם או מכרם ורוצה לשלם מממונו, הרי זה אינו נשבע על טענה זו, שאינו אלא כטוענו טענת ספק, ואין נשבעין על טענת ספק, ואפילו שבועת היסת. וכן אם אמר לו כיס מלא מעות מסרתי לך, והלה אומר לא היו כל כך מרובים, אלא כך וכך היו, פטור.
טענו בדבר מסומן, כגון שאמר לו הבית היה מלא פירות עד הזיז, וזה אומר לא היה אלא עד החלון, וכן אם אמר לו כיס מלא עד שפתו מסרתי לך, וזה אומר לא היה מלא אלא עד חציו, הרי זה כטוענו מדה, וחייב שבועה מן התורה.
<h2>דף מג.</h2>
טענו כלי גדול המחזיק עשר מדות, והשיב לו אין לך בידי אלא כלי קטן המחזיק חמש מדות, פטור, שאין זה ממין הטענה, שהרי אין הקטן בכלל הגדול. טענו מנורה שלמתכת שמשקלה עשר ליטרין, והודה לו מנורה שלחמש ליטרין, חייב שבועה, לפי שמנורה קטנה בכלל גדולה היא, שיכול לגרד מנורה גדולה שלעשר ליטרין ולעשותה קטנה בת חמש ליטרין, והרי הודה לו ממין הטענה, וכן כל הדומה לזה. בד"א שאם הודה לו במנורה קטנה חייב, כשלא היתה אותה המנורה שהודה בה בעין, כגון שאמר לו מכרתיה, או נאבדה בפשיעתי, ואני אשלם לך, אבל אם היתה בעין, והרי היא מזומנת לו, אע"פ שאינו תופשה בידו, הרי הוא כאילו החזירה לו כבר, ונמצא שעל השאר הרי הוא כופר בכל, ופטור משבועה. וכן כל מודה במקצת הטענה אם אמר לו בשעה שהוא מודה לו בפני בית דין הילך מה שאני מודה בו, שהיה בעין והיה מצוי לו, הרי הוא ככופר בכל על השאר, ופטור, כמו שמבואר בפרק שנים אוחזין [ב"מ ד' ע"א] ובפרק השואל [שם ק' ע"א]. אמר לו מנה לי בידך, והלה אומר אין לך בידי כלום, ועדים מעידין אותו שהוא חייב חמשים, נותן לו חמשים וישבע על השאר, שלא תהא הודאת פיו גדולה מהעדאת עדים, והרי הוא כמודה במקצת, כמו שמבואר בפרק שנים אוחזין [שם ג' ע"א].
וכן אם טענו מנורה גדולה מסרתי לך, ואינו יודע משקלה, וזה הודה לו מנורה קטנה, פטור, שאינו אלא כטוענו טענת ספק, וכן כל הדומה לזה.
התנה עמו המלוה בעת שהלוהו שאם יאבד המשכון לא יאבד זה כל מעותיו, אלא ישלם לו הלווה המותר, הכל לפי תנאו, ואם היו טוענין ביניהן, שהמלוה אומר ארבעה דינרין הלויתיך ושנים דינרין היה שווה המשכון שאבד, ועליך לתת לי שני דינרין להשלים המותר כמו שהתניתה עמי, והלווה אומר ארבעה דינרין היה שווה המשכון כנגד החוב, ואין לך עלי כלום, אין על הלווה אלא שבועת היסת, שהרי הוא כופר בכל.
אמר לו הלווה שלשה דינרין היה שווה ואין לך אלא דינר. הואיל והודה לו במקצת חייב הלווה לישבע שבועה שלתורה, אלא שמשביעין המלוה תחלה שאינה ברשותו ואחר כך ישבע הלווה שהיה שווה שלשה דינרין, שאם ישבע הלווה תחלה, שמא יהיה המשכון ביד זה ויוציאנו אחר שבועת הלוה כדי להכחיש שבועתו.
המלוה את חבירו על המשכון שמשכנו בשעת הלואתו, ואבד ממנו, הלווה אומר ארבעה דינרין הלויתני על המשכון ושמונה דינרין היה שווה, ועליך לתת לי ארבעה דינרין, והלה אומר לא כי אלא ארבעה דינרין הלויתיך וארבעה דינרין היה שווה, ואין לך עלי כלום, הרי המלוה צריך לישבע שאין המשכון ברשותו, חוששין שמא עיניו נתן בו, כדרך שנשבעין כל השומרין שבאין לשלם, ומתוך שנשבע שבועה שאינה ברשותו נשבע גם כן בתפישת חפץ שלא היה שווה יותר מארבעה דינרין, ואע"פ שהוא כופר בכל ואומר אין לך עלי כלום, לפי שגלגול שבועה מן התורה, כמו שביארנו, וכן מבואר בבבא מציעא בפרק המפקיד [ל"ד ע"ב]. האמינו הלווה שאבד, או שידוע הדבר שאבד המשכון, שאינו צריך לישבע שבועה שאינה ברשותו, הרי זה נשבע על שוויו שבועת היסת, כדין הכופר בכל.
טען הלווה ארבעה דינרין הלויתני ושמונה היה שווה, והמלוה אומר ארבעה דינרין הלויתיך עליו וחמשה היה שווה ואין לך עלי אלא דינר, הרי זה נשבע שבועה שלתורה, שהרי הודה במקצת הטענה.
<h2>דף מג:</h2>
אם לא היה שווה המשכון כנגד מעותיו, ואבד המשכון, חייב הלווה לשלם לו המותר כמו שביאר מז"ה ושאר המפרשים. אבל משם תוספות רבני צרפת כתב מז"ה במהדורא תניינא שאם אבד המשכון אבדו מעותיו, לפי שעל סמך אותו המשכון הלוהו, ואפילו הלוהו אלף זוז והניח לו משכון יד שלקורדום, ואבד אותו יד הקורדום ביד המלוה, איבד כל האלף זוז שהלוהו, וכן נראה לי עיקר, כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' י"ב.
<h2>דף מד.</h2>
המלוה את חבירו על המשכון, אם משכנו בשעת הלואתו, הרי הוא כשומר שכר עליו, וחייב עליו בגנבה ואבדה, ופטור מן האונסין, ואפילו אם התנה עמו להשתמש במשכונו ומנכה לו מדמי החוב. ואם משכנו שלא בשעת הלואתו, שמשכנו כדי לגבות חובו ממנו, הרי הוא ברשותו כאילו קנוי לו, וחייב באונסיו, שכן כתוב בהשבת העבוט [דברים כ"ד], ושכב בשלמתו וברכך ולך תהיה צדקה, לפי שהוא קנוי לו, והרי הוא כמשאיל לחבירו שמלתו ועושה לו צדקה משלו, וכן אם קידש בו האשה, מקודשת, כמו שביאר מז"ה במהדורא קמא, ובספר המכריע בערך צ"א, וכבר כתבתי זה בפרק השוכר את האומנין. וכן אם משכנו בשעת הלואתו, והתנה עמו שאם לא יפרענו עד זמן פלוני יהא המשכון קנוי לו מעכשיו, הרי המשכון ברשותו להתחייב באונסיו מיד, שהרי מתחלה קבלו לגבות בו חובו, והרי הוא כאילו משכנו שלא בשעת הלואתו, כמו שביאר מז"ה בפסקיו בפרק כל שעה [פסחים ל"א ע"ב].
<h2>דף מד:</h2>
כל הנשבעין האמורין בתורה נשבעין שלא לשלם, שלא הטילה תורה שבועה אלא על הנתבע, להשבע ולהפטר, ואין התובע נשבע ונוטל. ואילו שתיקנו להם חכמים להיות נשבעין ונוטלין, השכיר, והנגזל, והנחבל, ושכנגדו חשוד על השבועה, וחנווני על פינקסו, הרי אילו נוטלין על פי שבועתן, אע"פ שאין להם לא שטר, ולא עדים, ושבועה זו בתפישת חפץ כעין שלתורה. השכיר כיצד, בעל הבית שהיה טוען עם השכיר, בעל הבית אומר נתתי לך שכרך, והשכיר אומר לא נתת לי, בין שהיה מודה לו במקצת, בין שהיה כופר בכל, הרי השכיר נשבע ונוטל, ושבועה זו תקנת חכמים היא, לפי שבעל הבית טרוד בפועליו, ופעמים שפורע אחד מן הפועלים וכסבור שפרע חבירו, והרי הוא כמסופק בטענתו, לפיכך השכיר שהוא ברור בטענתו נשבע ונוטל. ולא חלקו חכמים בתקנה זו בין אם היו לבעל הבית פועלים הרבה, בין שלא היה לו אלא פועל אחד, בין שהיה שכיר יום, ובין שהיה בקבלנות, הרי השכיר נשבע ונוטל, ושבועה זו אע"פ שתקנת חכמים היא, הרי היא כעין שלתורה. ולא אמרו שהשכיר נשבע ונוטל, אלא כשתבעו בזמנו, כגון שכיר יום שזמנו כל הלילה, או שכיר לילה שזמנו כל היום, אבל אם תבעו לאחר זמנו, אין השכיר נשבע ונוטל, אלא הרי הם כשאר כל בני אדם, שהנתבע נשבע ונפטר, ואם הודה במקצת חייב שבועה שלתורה, ואם כפר בכל חייב שבועת היסת, לפי שאין דרך בעל הבית לעבור בבל תלין, ונותן לבו בדבר היטב בסוף הזמן למי יש לו לפרוע, שלא יעבור עליו. אם יש לו עדים לשכיר שתבעו כל זמנו ולא פרעו, הרי זה נשבע ונוטל אף ביום המחרת, מכאן ואילך אינו נשבע ונוטל, כמו שמבואר בפרק המקבל [ב"מ קי"ג ע"א].
כיצד הנחבל נשבע ונוטל, היו עדים מעידים שנכנס תחת ידי חבירו שלם ויצא חבול, ואמר לו הנחבל אתה חבלת בי, והוא אומר אני לא חבלתי בך, אלא אתה חבלת בעצמך, בין שכפר לו בכל, ובין שהודה לו במקצת, הרי הנחבל נשבע ונוטל לפי מה שהיא. ואם היתה חבלתו במקום שאינו יכול לחבל בעצמו, כגון שנמצאת לו נשיכה על גבו, או בין אצילי ידיו, שאי אפשר לעשותה הוא, לא על ידי עצמו, ולא על ידי שנתחכך בכותל, וגם מעידים העדים שלא היה שם אדם אחר שתיעשה לו על ידו, הרי הנחבל הזה נוטל בלא שבועה, שהדבר ברור שזה חבל בו.
כיצד שכנגדו חשוד על השבועה נשבע ונוטל, הרי שנתחייב לו חבירו שבועה שלתורה, או על ידי הודאה במקצת, או על ידי עד אחד המחייבו שבועה, או אם היה חייב לו שבועת השומרים שהיא מן התורה, והיה הנתבע חשוד על השבועה, שידוע שנשבע שבועת שקר, או שבועת העדות, או שבועת הפקדון, או שבועת שוא, או שבועת ביטוי לשעבר, כגון שאכל ונשבע שלא אכל, או שלא אכל ונשבע שאכל, הרי זה פסול לשבועה, ואין מאמינין אותו בשבועתו, אלא נשבע שכנגדו ונוטל. באו עדים והעידו שהיה הפקדון בידו בשעה שכפר בו לחבירו, אע"פ שלא נשבע עליו, הרי הוא פסול לעדות ולשבועה משעה שכפר בו. אבל הכופר במלוה לא נפסל בכפירתו, אלא אם כן נשבע עליה לשקר, שמא זה שכפר לא בדרך גזילה כפר, אלא נשמט הוא מחבירו עד שימצא מעות לפרוע. וכן אם כפר בפקדון שאינו מצוי בידו, כגון שור העומד באגם וכיוצא בו, כמו שמבואר בפרק הגוזל עצים [ב"ק ק"ה ע"ב].
<h2>דף מה.</h2>
וכן אם היה משחק בקוביא, ואין לו אומנות אחרת לעסוק ביישובו שלעולם, שפסולו מדברי סופרים. וכן המלוה ברבית האסור מדברי סופרים. וכן מפריחי יונים, המתנים זה עם זה שכל מי שתקדים יונתו לבוא ינצח את חבירו, והם דומים למשחקי קובייא. וכן הסוחרים בפירות שביעית, שהן עוברין על מה שאמרה תורה והיתה שבת הארץ לכם לאכלה, לאכלה ולא לסחורה, ואע"פ שאינו עובר אלא על מצות עשה, פסלו אותו חכמים, מפני שהוא חשוד לעבור על דברי תורה מפני חמוד הממון. וכל אילו אע"פ שפסולן מדברי סופרים, שכנגדו נשבע ונוטל.
נתחייב הנתבע שבועה שלתורה, והיו שניהם חשודין, התובע והנתבע, ואין ראוי למסור שבועה לאחד מהם, הרי הנתבע משלם בלא שבועה, שכל המחוייב שבועה מן התורה ואינו יכול לישבע משלם. וכן הטוען את חבירו שהלוהו מאה זוז, והלה אומר לו חמשים אני יודע שהלויתני, וחמשים איני יודע אם הלויתני אם לאו, הרי זה מחוייב שבועה מפני שהודה לו במקצת, והואיל ואינו יכול לישבע, שהרי אינו יודע, משלם הכל, ואין צורך להשביע שכנגדו. כפר בכל ואמר איני יודע אם הלויתני אם לאו, הואיל ולא נתחייב שבועה מן התורה, שהרי לא הודה במקצת, ישבע היסת שאינו יודע, ונפטר. וכן השומר שטען שנאנס השור שנמסר בידו לשומרו, שהוא חייב לישבע שבועת השומרין, ואם היה חשוד, שאינו יכול לישבע, משלם, ואין ראוי להפך השבועה על התובע, שהרי אין התובע יודע אם נאנס אם לא נאנס, כמו שביאר מז"ה.
כיצד חנוני על פינקסו נשבע ונוטל, לא שיאמר לו כתוב לי על פינקסי שאתה חייב לי מאתים זוז, אלא שאם אמר לחנוני תן לבניי סאתים חטים, או לפועליי סלע מעות, והיום או למחר הוא אומר נתתי, והם אומרים לא נטלנו, החנוני נשבע ונוטל מבעל הבית, וכן הפועלים נשבעין ונוטלין מבעל הבית, שהרי החנוני עשה שליחותו, ולא התרה בו בעל הבית לפורעם בפני עדים, וגם הפועלים עשו פעולתם ועליו לפורעם, ונשבעין הפועלים בפני החנוני, אולי יתביישו ממנו ויודו. בד"א שהפועלים נשבעים ונוטלין, כשלא העמידן בעל הבית אצל החנוני, אבל אם העמידן אצל החנוני, וקיבל עליו החנוני לפורעם, או משלו, או משלבעל הבית, והחנוני אומר להם אחר מכן פרעתי אתכם, והם אומרין לא פרעת, הרי אילו אין דינן על בעל הבית, אלא דינן עם החנוני, והרי דינן עמו כשאר כל בעלי תביעות, שאם החנוני כופר להם בכל, נשבע להם היסת, ואם הודה במקצת, נשבע שבועה שלתורה ונפטר.
הודה החנוני שלא פרעם, אלא שאינו רוצה לפורעם, ואמר להם לכו אצל בעל הבית שהשכיר אתכם, הרי אלו חוזרין על בעל הבית, שלא נפטר בעל הבית מהם, בין שהיו לו לבעל הבית מעות ביד החנוני בשעה שהעמיד פועליו, בין שלא היו לו מעות ביד החנוני אלא החנוני קיבל עליו לפורען משלו, הואיל ולא רצה לפורעם, הרי אילו חוזרין על בעל הבית, שהרי הודה החנוני שלא פרען. אם לא רצו הפועלים להסתלק מעל החנוני, אלא אומרין לו אתה קבלת עליך לפרוע, ואתה תפרע אותנו, בזה ראוי לחלק בין אם היו לבעל הבית מעות ביד החנוני ובין לא היו לו מעות בידו, שאם היו לבעל הבית מעות ביד החנוני בשעה שהעמידן אצלו, אין החנוני יכול לדחותן מעליו, שהאומר לחבירו מנה לי בידך תנהו לפלוני במעמד שלשתן קנה, כמו שביארנו בפרק (יש נוחלין) [מי שמת], ואם רצו הפועלין גובין מחנוני, ואם לא רצו מפני שהיה אדם אלם, וקשה בעיניהם לגבות ממנו, חוזרין אצל בעל הבית.
ואם לא היה לבעל הבית ביד החנוני כלום בשעה שהעמיד פועלין אצלו, אין הפועלים יכולין לכופו שיפרע להם, אלא חוזרין אצל בעל הבית, הואיל ולא רצה החנוני לפורעם, כמו שביאר מז"ה בפסקיו. ולפי שטת רבינו יצחק אם היו לבעל הבית מעות ביד החנוני בשעה שהעמיד פועלין אצלו, נתחייב החנוני לפורען, ושוב אינן יכולין לחזור לבעל הבית, ואם לא היו לו מעות ביד החנוני, לא נתחייב החנוני לפועלין, ואם יש כפירה ביניהם שניהם נשבעין ונוטלין מבעל הבית, ואע"פ שהעמידן אצלו וקיבל עליו לפורען. ודברי מז"ה נכוחים למבין, כמו שביאר מז"ה בפסקיו.
אמר לחנוני תן לי בדינר פירות, (ונתנו) [ונתנן] לו לתוך קופתו, והרי הן מונחין לפניהן, וטוענין עליהם, שהחנוני אומר תן לי הדינר וטול הפירות ובעל הבית אומר כבר נתתי לך הדינר והצנעתו בכלייך, הרי זה נשבע בעל הבית בתפישת חפץ כעין שבועה שלתורה, ונוטל הפירות, הואיל והוציא החנוני הפירות מחזקתן. היתה טענתם לאחר שהפשיל בעל הבית קופתו לאחוריו, בעל הבית נאמן, שכבר הוא מוחזק בפירות, אבל נשבע בעל הבית היסת, כדין הכופר בכל. וכן אם נתן בעל הבית את הדינר לפני החנוני, והרי הוא מונח לפניהם, וטוענים עליו, בעל הבית אומר תן לי הפירות, והחנוני אומר נתתים לך והולכתם בביתך, נשבע החנוני בתפישת חפץ, ונוטל הדינר, הואיל והוציא בעל הבית הדינר מחזקתו, ואם היתה טענתם לאחר שכבר נטל החנוני הדינר, אין החנוני נשבע אלא היסת. וכן הדין בשולחני ובעל הבית שבא ליטול ממנו מעות בדינר ונתן השולחני המעות, וטוענין על הדינר, או שנתן בעל הבית הדינר, וטוענין על המעות, הכל כמו שביארנו בחנוני ובעל הבית, וכן כל הדומין להם.
הפוגם שטרו, שמודה בו שהוא פרוע קצתו, לא ייפרע השאר אלא בשבועה, כעין שלתורה, הואיל וחבירו טוען שהוא פרוע כולו, ואע"פ שהוא אינו טוענו שבועה, בית דין טוענין לו. וכן אם היה עד אחד מעיד שהוא פרוע כולו, וזה אומר שאינו פרוע כלל. וכן אם בא לגבות מנכסים המשועבדים לאחרים, או שבא לגבות מנכסי יתומים, אין בית דין נזקקין לו לגבות שטרו אלא אם יישבע בתפישת חפץ, ואפילו היו היתומים [גדולים], כמו שמבואר בפרק הניזקין [גיטין נ' ע"א]. מת המלוה ואחר כך מת הלווה, נשבעין בתפישת חפץ יורשי מלוה ליורשי הלווה, שבועת היורשין, וגובין בשטרן.
אי זו היא שבועת היורשין, שבועה שלא פיקדנו אבא בעת מותו, וגם לא אמר לנו קודם לכן, ושלא מצינו בין שטרותיו ששטר זה פרוע, שהרי אינן יכולין לישבע שאינו פרוע, שמה הן יודעין מה עשה אביהן, ואפילו בן שנולד אחר מיתת אביו נשבע שבועת היורשין שלא מצא בשטרי אביו ששטר זה פרוע, ונוטל. מצא בין שטרי אביו ששטר זה פרוע, הרי הוא בחזקת פרוע, והוא שנמצא שטר החוב בין שטרות פרועין, שאם לא נמצא בין שטרות פרועין, אין מבטלין שטר החוב מפני השובר שנמצא בין שטרי אביו, שהשובר היוצא מתחת ידי מלוה פסול, כמו שמבואר בפרק שנים אוחזין [ב"מ כ' ע"ב]. אם יש עדים ליורשין שאמר האב בשעת מותו ששטר זה אינו פרוע, נוטלין שלא בשבועה. וכן אם אמרו בני הלווה לבני המלוה אמר לנו אבא שלא לויתי בשטר זה כלל, כל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי, וגובין מהן בני המלוה בלא שבועה, כמו שמבואר בפרק הכותב בהלכת הפוגמת כתובתה [כתובות פ"ח ע"א].
אע"פ שאין נשבעין על טענת ספק, כמו שביארנו, השותפין והאריסין והאפיטרופין נשבעין על טענת ספק. וכן האשה שהושיבה בעלה חנונית או אפיטרופייא בתוך ביתו. וכן בן ביתו שהוא משכיר לו פועלין ופורע לו פועלין מלקט פירותיו ומוכר פירותיו, שהוא כעין אפיטרופוס.
כשם שהשמטה משמטת את המלוה, כך משמטת שבועתה, שאם נתחייב לו שבועה קודם שנת השמטה, בין אם נתחייב לו שבועה שלתורה, בין אם נתחייב לו שבועת היסת (קודם שנת השמטה), והגיעה שנת השמטה, השמיטתה, ונפטר מאותה שבועה.
<h2>דף מה:</h2>
אף כשתבעו בזמנו לא אמרו נשבע ונוטל, אלא כשהם טוענים על הפירעון, שזה אומר פרעתיך, וזה אומר לא פרעתני, אבל אם הם טוענים על הקצבה שקצב עמו, שזה אומר שני דינרין קצצת לי, וזה אומר לא קצצתי לך אלא אחד, הרי אילו בטענתן כשאר כל בני אדם, לפי שזכור הוא בעל הבית על הקציצה שהוא קוצץ, והרי זה נשבע ונפטר, ואם הוא מודה במקצת חייב שבועה מן התורה, ואם כופר בכל, כגון שאומר לא קצצתי לך אלא אחד והילך, אינו חייב אלא שבועת היסת בלא תפישת חפץ, ויש אומרים בתפישת חפץ, כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' ב'.
ואף כשתבעו על הפירעון אינו נשבע ונוטל כמו שביארנו, אלא כששכרו בפני עדים, אבל אם אין לו עדים ששכרו, מתוך שיכול לומר לא שכרתיך מעולם, ובטלה מעליו תקנת חכמים בטענה זו והוא נאמן, גם כשיאמר שכרתיך ונתתי לך שכרך נאמן, ובטלה מעליו תקנת חכמים להאמין השכיר, וישבע בעל הבית שבועת היסת שפרעו, או שבועה שלתורה אם הודה במקצת, והוא שיהיה בעל הבית ברור בטענתו.
שכרו בפני עד אחד, אם יטעון בעל הבית לא שכרתיך, הרי זה נשבע שבועה שלתורה, שעד אחד מחייבו שבועה. ואם יטעון בעל הבית ששכרו ופרעו, אין בעל הבית יכול להשבע ולהפטר, הואיל והודה לדברי העד, אלא השכיר נשבע ונוטל, לפי שטת מז"ה. ולי נראה שאף בזה ישבע בעל הבית שבועה של תורה וייפטר, כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' א'.
<h2>דף מו.</h2>
הנותן טליתו לאומן לתקנו, אומן אומר שתים קצצת לי, ובעל הבית אומר לא קצצתי לך אלא אחת, כל זמן שהטלית ביד האומן, אומן נאמן, מתוך שיכול לכפור בטליתו ולומר אין לך בידי כלום, נאמן לומר כך קצצת לי עליה. נתנה לו, או שראה אותה בידו, שאינו יכול לכפור בה, בעל הבית נאמן בשבועה שלתורה אם יודה במקצת, או בשבועת היסת אם יכפור בכל, כמו שביארנו.
העידו עליו עדים על זה שנכנס לביתו למשכנו, ולא ראו הם אם משכנו אם לאו, אין חבירו התובעו נשבע ונוטל, שהרבה פעמים אדם מגזים על חבירו לעשות ואינו עושה, ולא הוחזק גזלן בכך, והרי הוא כשאר כל אדם, שהנתבע נשבע ונפטר. וכן אם נכנס לביתו ברשות, וראוהו עדים שהוציא כלים, ואינן יודעין כמה הוציא, וטוען חבירו כך וכך כלים הוצאת מביתי, שהשאלתים לך, והלה אומר לא היו אלא כך וכך, הרי זה נשבע ונפטר, שאין זה דומה לגזלן, והרי הוא נאמן בשבועתו ככל אדם, כמו שביאר מז"ה.
כיצד הנגזל נשבע ונוטל, ראוהו עדים שגזל את חבירו, ואינן יודעין כמה גזל, או אפילו אם ראוהו שנכנס לתוך ביתו שלחבירו ומשכנו על חובו שלא ברשות חבירו, ועבר על מה שאמרה תורה לא תבוא אל ביתו לעבוט עבוטו, שאף ברשות בית דין אינו רשאי ליכנס לתוך ביתו של חבירו למשכנו, ונעשה עליו כגזלן, ואם טען הנגזל שהוציא כך וכך כלים מתחת כנפיו שלא ראו אותם העדים, בין שהודה זה במקצתן, בין שכפר בכולן, הרי הנגזל נשבע ונוטל, לפי שזה הוא חשוד על שבועתו, וחשוד על אותו ממון, והתובע נשבע ונוטל, כמו שביאר מז"ה, ואפילו אם נשבע שומר הבית, או אשתו שלשומר, לכשלא היה שם הנגזל, נוטל הנגזל על פי שבועתם.
ראוהו עדים שנכנס לבית חבירו והוציא כלים טמונין תחת כנפיו, ואמר לקוחין הן בידי, והלה אומר לא כי אלא השאלתים לו, בעל הבית נאמן, שאילו היו לקוחין בידו לא היה מוציא אותן טמונין, והוא שטען בעל הבית השאלתים לו, אבל אם טען גנבם ממני, אינו נאמן, שלא כל הימנו להחזיק בני אדם גנבים. אף כשטען בעל הבית השאלתים לו, אינו נאמן אלא בדברים שאין דרכם להטמין, ובאדם שאינו צנוע, ובבעל הבית שאינו עשוי למכור את כליו, אבל אם חסר אחד מכל אלה, כגון שהיה הבעל הבית עשוי למכור את כליו, או שהיו דברים שדרך בני אדם להוציאם טמונים, או שהיה זה המוציא אותן צנוע בענייניו, שדרכו להוליך ענייניו בצנעה ובהטמנה, הרי זה נאמן לומר לקוחין הן בידי, שכל המחזיק בכליו שלחבירו ואע"פ שיש לו עדים לתובע שהיה שלו, הואיל וזה מחזיק בו, נאמן לומר לקוח הוא בידי, ונשבע היסת. בד"א, בדברים שדרך בני אדם להקפיד עליהם ואינן עשויין להשאילן ולהשכירן לאחרים, ונראין הדברים שבתורת מקח באו ליד זה. אבל אם היו דברים שאין בני אדם מקפידין עליהם, ועשויין בני אדם להשאילן ולהשכירן לאחרים, אע"פ שזה מוחזק בהן בביתו, הואיל ויש לו עדים לזה התובע המכירין אותן שהן שלו, נאמן לומר השאלתים לך, או השכרתים לך, ואע"פ שאינו ידוע מה היה דרכו שלתובע באילו הכלים אם היה דרכו להשאילן ולהשכירן אם לאו, הואיל ודרך בני אדם להשאילן ולהשכירן אומרין גם זה בתורת שאלה ושכירות באו לידו, כמו שביאר מז"ה בפסקיו.
<h2>דף מו:</h2>
ומעשה באחד שהיה טוען על היתומים שהשאיל לאביהן מספריים שמתקנין בהן סרבלי צמר וספר שלהגדות ומדרשות, והיה מביא עדים המכירין אותם שהם שלו, והוציאום בית דין מיד היתומים, ואע"פ שיש לבית דין לטעון בשביל היתומים כל מה שהיה יכול לטעון אביהם, באלה לא היה נאמן אביהם לטעון, שהן דברים העשויין להשאיל ולהשכיר, לפי שאין דמיהם יקרים, ואין בני אדם מקפידין עליהם, אבל תורה ונביאים וכתובים דרך בני אדם להקפיד עליהם, ואינן עשויין להשאיל ולהשכיר, כמו שביאר מז"ה. וכן סכין שהטבחים שוחטין בו, אע"פ שאין דמיו יקרים, דרך הטבחים להקפיד עליו שלא תפגם ותתקלקל, ואינו מדברים העשויים להשאיל ולהשכיר, כמו שמבואר בפרק המקבל [ב"מ קט"ז ע"א], וכן כל הדומים לאלה. וכן הבהמות שדרכן להלך ברשות בלא שמירה, אין המחזיק בהן נאמן לומר לקוחין הן בידי, שיש לומר מצאן בדרך והחזיק בהן. ואם החזיק בהן המחזיק שלש שנים בלא ערער, נאמן לומר לקוחין הן בידי, כדין המחזיק בקרקעו שלחבירו. וכן המחזיק בעבדו שלחבירו אינו נאמן לומר לקוח הוא בידי, אלא אם החזיק בו שלש שנים בלא ערער, כחזקת הקרקעות. ואם היה העבד קטן המוטל בעריסה, שאינו יכול להלך ברגליו, יש לו חזקה לאלתר, כשאר המטלטלין שאינן עשויין להשאיל ולהשכיר. וכן בהמות המסורות לרועה תמיד, שהרי אינו יכול להחזיק בהן מעצמו, אם לא שמכרן לו חבירו. ומעשה בעזים שאכלו שעורים בנהרדעא, ובא בעל השעורים ותפש אותם, והיה טוען שאכלו מהם הרבה, והיה רוצה לגבות מהם נזקו, ואמרו חכמים יכול לטעון עד כדי דמיהן, מתוך שיכול לומר לקוחין הן בידי, לפי שבנהרדעא היה דרכן למסור העזים ביד הרועה תמיד, והמחזיק בהן נאמן עליהם, וכל זה מבואר בפרק חזקת הבתים [ב"ב ל"ו ע"א]. וכבר בארתי בפרק חזקת הבתים שהדברים העשויין להשאיל ולהשכיר אין אדם נאמן עליהם אע"פ שהחזיק בהן שלש שנים.
נשבע שכירו ולקיטו שלנגזל, שאין שמירת הבית מוטלת עליהם, הרי זה ספק בתלמוד, ומספק אין הנגזל נוטל על פי שבועתם, ואם תפש אין מוציאין מידו.
טען הנגזל חפצים יקרים, כגון כוסות שלכסף וכיוצא בהן, אם היה עשיר ואמוד בכך, או אם היה איש נאמן, שרגילין בני אדם להפקיד אצלו כאלה הדברים, הרי זה נשבע ונוטל, ואם לאו, אין משגיחין בו. וכן הניזק נשבע ונוטל, שאם שרף אדם ביתו שלחבירו, או השליך הכספים שלחבירו בנהר, בעדים, אפילו בלא כונה, וטוען הניזק כך וכך כלים היו בבית ששרף, או כך וכך היו הכספים שהשליך בנהר, והמזיק אינו יודע, הרי זה משלם על פי שבועת הניזק, כמו שמבואר בפרק הכונס צאן לדיר [ב"ק ס"ב ע"א]. טען שהיתה לו מרגלית בין הכספים, הרי זה ספק בתלמוד [שם] אם דרך בני אדם להניח מרגלית בתוך הכלי שמניחין בו הכספים, אם לאו. וכן המפקיד שק צרור ביד חבירו ונאבד בפשיעתו, המפקיד טוען משי היה מלא, והלה טוען שמא סיגין היה מלא, הרי זה נשבע ונוטל, כמו שמבואר שם בתלמוד ארץ ישראל [ירושלמי פ"ו ה"ז]. ואין אלה דומין לנגזל, שהנגזל נשבע ונוטל אע"פ שטוען הנתבע כנגדו טענת בריא, אבל אלה נשבעין ונוטלין מפני שאין הנתבע יודע לטעון טענת בריא. המסור שהלשין חבירו לגוים והפסידו ממון. הרי זה ספק בתלמוד אם עשו בו תקנת נגזל שישבע הנמסר כמה הפסידו ויטול, אם לאו, כמו שמבואר בפרק הכונס צאן לדיר [שם], ואין מוציאין מיד המסור מספק, עד שיביא עדים הנמסר כמה הפסידו, כמו שביאר שם מז"ה. ונראה בעיניי שאם תפש הנמסר ממון המסור, אין מוציאין מידו מספק, אלא נשבע עליו כמה הפסידו, ויחזיק בו, כמבואר שם בקונט' הראייות בראיי' ד'.
נשבע שבועת ביטוי להבא, כגון שנשבע שלא אוכל, ואכל, הרי זה בשעה שנשבע באמת נשבע, ולא יצאת מפיו שבועה לשקר, אבל כשעבר על שבועתו הרי זה כשאר עוברי עבירות שפסולין לעדות ולשבועה, ושכנגדו נשבע ונוטל, כמו שביאר מז"ה, וכמו שביארתי בקונטרס הראייות בראיי' ד'.
<h2>דף מז.</h2>
החוטף דבר מיד חבירו ואמר שלי חטפתי, אם יש עדים שחטף, לא כל הימנו לומר שלי חטפתי, ומוציאין מידו ומחזירין הדבר לבעליו. אם אין עדים בדבר, מתוך שיכול לומר לא חטפתי כלום, יכול לומר שלי חטפתי. היה עד אחד מעידו שחטף, אילו טען לא חטפתי, היה העד המכחישו מחייבו שבועה. טען חטפתי ושלי חטפתי, בין שטען עד שלא בא העד, בין שטען לאחר שבא העד, הרי הוא מחוייב שבועה מן הדין על פי עד אחד, ואינו יכול לישבע, שמאחר שהעד מעיד שחטף ואף הוא מודה שחטף הרי הוא כגזלן אצל שבועה זו, שנראה כאילו בא בידו דרך גזילה, ומתוך שאינו יכול לישבע, משלם בלא שבועת שכנגדו, כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' א'. ורבינו משה דימה לזה שטר שיש לו בו עד אחד, וטען שפרעו, שהוא מחוייב שבועה, ואינו יכול לישבע, לפי שאינו מכחיש העד, ואינו נשבע על פי עד אחד אלא כשהוא מכחיש את העד, ומתוך שאינו יכול לישבע משלם. ולי נראה שלא נאמר זה אלא כשהעד מעיד שבא לידו דרך גזילה, והוא מודה לדברי העד, שאומר חטפתי ושלי חטפתי, ואע"פ שאינו נפסל אצל שאר שבועות, שהרי הוא אומר שלי חטפתי, בטענה זו דנין אותו כגזלן, והרי הוא מחוייב שבועה ואינו יכול לישבע, שהוא כגזלן בטענה זו, אבל בשטר שיש בו עד אחד, בין אם הוא מכחיש את העד לומר שלא לוה בו, בין אם הוא מודה לדברי העד ואומר שלוה בו ופרעו, הרי זה נשבע על פי עד אחד ונפטר, כמבואר בקונטרס הראייו' בראיי' א'.
<h2>דף מז:</h2>
שתי כיתי עדים המכחישות זו את זו, שהדבר ידוע שאו אלה או אלה עידי שקר הם, ואם בא עד אחד מכת זו, ועד אחד מכת זו, והעידו אחר כך עדות אחרת, אין מקבלין עדותן להוציא ממון על פיהם, שהרי אחד מהם הוא עד פסול. ואם באת כת זו, או כת זו, להעיד עדות אחרת, מוציאין ממון על פיהם, שאע"פ שכל כת וכת היא בספק, אין מוציאין העדים מספק מחזקת כשרותן. היתה כת אחת חתומה בשטר אחד שהוציא ראובן על שמעון, וכת השנייה היא חתומה בשטר שהוציא לוי על יהודה, אע"פ שהביאו יחד שטריהם לבית דין, והדבר ידוע שאחת מן הכתות היא פסולה, הרי אילו גובין שניהן את שטריהן, שכל אחד אומ' השלי [השטר שלי] כשר הוא, ואין פוסלין שטרו מספק.
וכן אם היו שני השטרות על לווה אחד, כל אחד גובה ממנו בשטרו, בשבועה, כדברי רבינו יצחק. ומז"ה אומר שגובין אפילו בלא שבועה, כדין כל שאר השטרות הכשרים, וכן עקר, כמו שביאר מז"ה. היה מלוה אחד שהוציא על לווה אחד שני שטרות הללו ששתי הכתות חתומות בו, הואיל ושלאדם אחד הם, הרי הדבר ידוע שאחד מהם הוא פסול, ואין לו לגבות אלא באחד מהם, ואין גובה אלא הקטן שבהן, שיד בעל השטר על התחתונה. ונראה בעיניי שאין דברים הללו אמורים אלא כשהוציא המלוה שני השטרות יחד לבית דין, אבל אם הוציא השטר הגדול לבדו, הרי זה גובה בו, שאין לפוסלו מספק, והשטר השיני בטל, כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' ו'.
היה מלוה אחד שהיו לו שני שטרות הללו על שני לווין, והוציאן יחד בבית דין, הרי זה ספק בתלמוד, ואינו גובה בהם מספק, שהדבר ידוע שהאחד הוא פסול, וכל אחד מן הלווין אומר שלי הוא הפסול, ואם תפש אין מוציאין מידו מספק, כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' ז'.
<h2>דף מח.</h2>
מת לווה בחיי מלוה, הואיל ונתחייב מלוה ליורשי לווה שבועה, שאין ראוי לגבות מהן בלא שבועה, כמו שביארנו, אם לא הספיק להישבע עד שמת, אין בית דין נזקקין לגבות ליורשיו באותו השטר, לא מן יורשי לווה, ולא מן הערב שללווה. וכן האשה שבאה לגבות כתובתה מן היורשין, ולא הספיקה לישבע עד שמתה, אין בית דין נזקקין ליורשיה לגבות כתובתה מיורשי הבעל. ואין הלכה זו ברורה ביד חכמי התלמוד, לפיכך אם דנו הדיינין לגבות היורשין בשטרן לאחר שנשבעו שבועת היורשין, מה שעשו עשו. לפיכך אם בא כזה השטר לפני בית דין, לא יגבו בו לכתחלה, וגם לא יקרעו אותו, לא יגבו בו, שאין אדם מוריש שבועה לבניו, כמו שביארנו, וגם לא יקרעו אותו, שמא ימצאו דיינין שידינו לגבות, ומה שעשו עשו. ומז"ה אומר שאף לכתחלה גובין בו (מן) הכל. ומה שכתבתי הוא העקר, שאין בית דין נזקקין לגבות [בו] בתחלה כלל, כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' ח', וכך היא שטת רבינו יצחק. ויש מן הגאונים אומרין שגובין בו מחצה, והרי הוא בדרך פשרה, שמא יימצא דיין שיגבה בו הכל.
<h2>דף מח:</h2>
נתחייב המלוה שבועה ללווה, מפני שפגם שטרו, ולא הספיק לישבע עד שמת, נשבעין יורשיו ללווה שבועת היורשין, וגובין ממנו, וכן אם מת הלווה אחר כך, גובין מיורשיו. היה המלוה בחיים, ונתחייב שבועה מפני שפגם שטרו, ואינו יכול לישבע לפי שהוא חשוד על השבועה, הרי זה גובה שטרו בלא שבועה, ומחרימין בית דין סתם על מי שנפרע יותר מן הראוי לו, שבין המלוה ובין יורשיו לא הפסידו שטרם בשביל השבועה שנתחייב בה המלוה, לפי דברי מז"ה. וכבר ביארתי בקונטרס הראייות בראיי' ה' שכל מקום שאמרו חכמים לא ייפרע אלא בשבועה, כגון הפוגם שטרו, וכיוצא בו, אם היה חשוד ואינו יכול לישבע, אינו גובה בו כלום, וכן ביארנו בפרק הכותב בשבועת האשה, ואין היורשין דומין למלוה עצמו שנתחייב שבועה ואינו יכול לישבע.
כיצד נשבעין על הספק, אע"פ שאין חבירו יודע אם גזל ממנו אם לא גזל ממנו, אלא אומר לו אני רוצה שתשבע לי שמא גזלת ממני, הרי זה חייב לישבע בתפישת חפץ כעין שלתורה, ושבועה זו תקנת חכמים היא. ומפני מה חייבו אותם חכמים לישבע על הספק, לפי שהם מורים היתר לעצמם, שעל ידי שהשותף טורח בעסק השותפות, נראה לו היתר ליקח לעצמו, וכן האריס שטורח בשדה חבירו, וכן האפיטרופוס שטורח בממון. ומז"ה אומר שאע"פ שהן כופרין בכל ואומרין שאין לנו כלום משלך, נשבעין על הספק, וכבר ביארתי בקונטרס הראייות בראיי' ט' שלא תיקנו להם חכמים לישבע על הספק אלא אם הודו במקצת, ויכפרו שתי כסף במה שטוענין עליהן מספק, וכך היא שיטת המורה, אבל אם כפרו בכל, או שאמרו במה שהודו הילך, שהוא מזומן בעין, אין עליהן אפילו שבועת היסת, מספק. אין נשבעין על הספק כמו שביארנו, אלא עד שלא חלקו, אבל אם לא תבעו חבירו שבועה עד שחלקו השותפין והאריסין, וכן האפיטרופין נסתלקו מן האפיטרופות, שוב אינו יכול לטוענו שבועה אלא אם כן טענו טענת בריא. וכן אם זה אומר חלקנו, וזה אומר לא חלקנו, אינו יכול להשביעו בטענת ספק, אלא על ידי טענת בריא, אבל יכול להחרים סתם על מי שגזל ממנו באותו שותפות או באותו אפיטרופות, כמו שביאר רבינו יצחק בפסקיו.
אבל אין השביעית משמטת השותפות ושבועתה, ואפילו חלקו השותפות לפני השמטה ולאחר השמטה נתחייב לו שבועה ממקום אחר, הרי זה מגלגל עליו שבועת השותפות שלפני השמטה, שאין השמטה משמטת שבועת השותפות.
נתחייב לו שבועה בטענה אחרת, ואפילו שבועת היסת, הרי זה מגלגל עליו שבועת הספק ואפילו לאחר שחלקו. וכן כל המתחייב שבועה לחבירו, בין מדברי תורה, בין מדברי סופרים, יכול לגלגל עליו ולהשביעו על כל טענה שירצה, ואפילו אם יאמר לו השבע לי שלא נמכרת לי לעבד עברי, בזמן שעבד עברי נוהג, שלמדו חכמים גילגול שבועה מן התורה מסוטה, שנאמר בה ואמרה האשה אמן אמן, אמן מאיש זה, אמן מאיש אחר, כמו שמבואר בפרק ראשון שלקידושין [כ"ז ע"ב].
<h2>דף מט.</h2>
כל שבועה שאדם מתחייב לחבירו יכול לגלגל על ידה שבועה אחרת, חוץ משבועת השכיר שנשבע ונוטל מבעל הבית, שאין מגלגלין על ידה שבועה אחרת, לפי שהיא עצמה אינה מן הדין, אלא להפיס דעתו שלבעל הבית. אע"פ שהתובע אינו יודע לטעון, בית דין פותחין לו ואומרין לו, הואיל ונתחייב לך שבועה שראוי לגלגל על ידה, הרשות בידך להשביעו על שאר הטענות שאתה טוען עליו. אע"פ שאמר הנתבע לתובע, הריני משלם לך מה שנתחייבתי עליו שבועה, ואיני רוצה לישבע, יכול לומר התובע הואיל ונתחייבת לי שבועה אני רוצה לגלגל עליך שבועה על כל טענותיי, ולא אפטור אותך משבועה עד שתשלם לי כל מה שאני טוען עליך, כמו שמבואר בתלמוד ארץ ישראל [ה"ח]. ואין משביעין על ידי גילגול, אלא בטענת ודאי, לא בטענת ספק, שאין נשבעין על טענת ספק אפילו על ידי גילגול, אלא אם היתה שבועת השותפין וכיוצא בה, שעשאוה חכמים כטענת ודאי, כמו שביארנו בבבא מציעא בפרק השואל [צ"ו ע"ב].
ארבעה שומרין כתובין בתורה, שומר חנם, והשואל, נושא שכר, והשוכר. שומר חנם, שנ' [שמות כ"ב] כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים לשמור, שאין אדם נוטל שכר על שמירתן. שומר שכר, שנאמ' [שם] כי יתן איש אל רעהו חמור או שור או שה וכל בהמה לשמור, שאדם נוטל שכר על שמירתן. שומר חנם פטור אפילו על הגנבה ועל האבדה, ואינו חייב אלא אם כן פשע בשמירתה, או אם שלח בה יד. שואל חייב על הכל, ואפילו על האונסין, לפי שהוא נהנה בשלחבירו בחנם, ואינו נפטר אלא אם מתה מחמת מלאכה, שהרי לכך שאלה ממנו כדי להשתמש בה. נושא שכר והשוכר חייבין על הגנבה ועל האבדה, ופטורין על השבורה ועל השבויה ועל המתה, והן האונסין, כמו שנ' [שם] ומת או נשבר או נשבה. שומר חנם שבא לפטור עצמו בטענת גנבה ואבדה, או נושא שכר והשוכר שבאו לפטור עצמן בטענת אונסין, חייבין לישבע מן התורה, שנ' [שם] שבועת ה' תהיה בין שניהם, ואפילו אם הם כופרין בכל, והוא שתהא כפירתן על שתי כסף, אבל אם לא היה בכפירתן שתי כסף, אפילו שבועת היסת אינן נשבעין, כמו שביאר מז"ה בפסקיו בפרק שבועת הדיינין. אפילו הפקיד אצל חבירו בשטר, יכול השומר לפטור עצמו בטענת גנבה ואבדה, או בטענת אונסין אם היה שומר שכר, ונשבע שבועה שלתורה. ומתוך שיכול לומר נאנסו, יכול לומר החזרתים לך והאמנתי לך שתקרע לי השטר, וצריך לישבע שבועה שלתורה, כמו שמבואר בפרק המוכר את הבית [ב"ב ע' ע"א]. אע"פ שהשואל משלם את השבורה ואת המתה, חייב לישבע שבועה שאינה ברשותו, שמא עיניו נתן בה. וכן שומר חנם שבא לפטור עצמו בטענת גנבה ואבדה, משביעין אותו שאינה ברשותו, ושלש שבועות משביעין אותו, אחת שאינה ברשותו, ואחת שלא פשע בה, ואחת שלא שלח בה יד, כמו שמבואר בפרק שנים אוחזין [ב"מ ו' ע"א] ובפרק הגוזל עצים [ב"ק ק"ז ע"ב].
